אני נכנסת לשם , לבית החם הזה ששנאתי כל כך.
אדישה , אנוכית וטיפשה.

אני מתה מפחד, לא רוצה לראות אותה, מפחדת שהיא תכעס. מפחדת
שהיא תצעק, שהיא תגיד משהו.
האשמה הורגת אותי מבפנים, אני שונאת את עצמי אבל לא מודה.
אני נכנסת לשם לחדר הזה, ורואה אותך שוכבת במיטה, כל כך
אומללה, רפויה.
איך לא הבנתי? מטומטמת.
לוקחת צעד אחורה, רועדת מפחד, המון פרצופים, חיוכים עצובים,
ואת קוראת לי משם, קוראת לי אלייך.
אני מוצאת תירוץ שמתקבל מהר, מרגישה הקלה, מפגרת.
ילדה טיפשה, איך לא נגעתי בך בפעם האחרונה?
בורחת משם מהר, קפואה מההלם, נכנסת לתא בו מתנקים, בו כל
השקרים מתנדפים.
בוכה עוד ועוד, נשמתי זועקת, מגיע לי , כל כך מגיע לי. שיכאב
לי, שיכאב לי עוד, שיכאב לי לנצח.
ולא ביקשתי סליחה, ולא התנצלתי ולא נפרדתי , אפילו לא בן אדם,
כל כך עלובה.
שנתיים עברו ואני עדיין שומעת את הקול שלך אומר את המילים
הנוראות שלעולם לא יעזבו אותי, המילים שבגללן אני לעולם לא
אסלח לעצמי, המילים שבגללן אני תמיד אשנא.
אז השיר הזה מוקדש לך כי אני לא אראה אותך יותר
והשיר הזה מוקדש לך את לא תשמעי אותי יותר.
השיר הזה מוקדש לך כי אני כל כך מצטערת.
והשיר הזה מוקדש לך כי אני באמת באמת אוהבת.