החבר הירושלמי שהיה לי זרק אותי לפני כמה ימים.  אני נמצאת
בדירה שלי וחושך בחוץ.  אני נמצאת בדירה שלי וקר וגדול בחוץ
וקר וגדול מידי אפילו בפנים.  במקרים כאלו הדרך הכי טובה, זולה
וחוקית להתעודד היא לכתוב.  אז עכשיו אני כותבת.

אתמול בערב הלכתי לקרן היסוד כדי לעלות על קו 14 לתלפיות.
הלכתי כדי להחליף סכו"ם שבאמת רציתי להחליף, אבל הלכתי בעיקר
כדי לא לרחם על עצמי בדירה שלי.  ארבעה חודשים לא היה לי ערב
אחד פנוי, ופתאום כל הערבים שלי פנויים.  קשה להתרגל לשגרה
שנלקחת ממך, בעיקר אחרי שהשמש שוקעת.  בבוקר אני בסדר, בערב
אני בוכה.  אז אתמול בערב הגעתי לתחנת האוטובוס והיו שם שלל של
אנשים, כך שהתנחמתי בעובדה שהאוטובוס שלי אולי יגיע בקרוב.
בין שלל האנשים בתחנה הייתה אישה מבוגרת, בחורה צעירה
וחייכנית, גבר מסורתי ועוד כמה טיפוסים.  היה גם גבר מבוגר.
שאני אומרת "גבר מבוגר" אני מתכוונת לסוג הגברים שהולכים עם
כובע על הראש, והכוונה היא לא לכובע צמר, ואכן לגבר המבוגר הזה
היה כובע על הראש.  היו לו גם נעליים בלויות כפי שיש לרוב
הגברים המבוגרים שחובשים כובעים, ולא כובע צמר.  הגבר המבוגר
הזה הוציא משקית ניילון ענף של נענע ונתן אותו לגבר המסורתי.
ואז האיש המבוגר הוציא עוד ענף נענע מהשקית שלו ונתן אותו
לבחורה הצעירה.  אני כבר הבנתי שאני הבאה בטור ולכן חייכתי
והרכנתי ראש לאות תודה על הענף שקיבלתי.  כך עשתה גם האישה
המבוגרת שקיבלה את הענף שלה אחרי.  כולנו חייכנו חיוכים קטנים
ונרגשים ולא אמרנו מילה.  עמדנו לנו בשורה, כל אחד מחזיק בענף
נענע שלו כאילו זה היה ורד מרהיב וגדול והרחנו אותו.  קו 14
עוד לא עבר אבל קו 7 עבר ואז קו 8 ואז שוב פעם קו 8.  נשארתי
לבד בתחנה, אני וענף הנענע שלי שעדיין החזקתי כמו פרח, קרוב
ללב ובעדינות.  כשקו 7 עבר שוב ולא היה זכר לקו 14 הרחתי את
הנענע שלי כדי להתנחם ולהתעודד.  הגיע מאבטח לתחנת האוטובוס
ובא לבדוק אם הכול בסדר איתי.  אני לא חושבת שהוא שאל לשלומי
כי הוא שם לב שאני קצת בוכה, כי היה די חשוך ובכיתי לי בשקט
ובצניעות.  אני חושבת שזה שהתיידדתי כל כך עם ענף נענע נראה לו
תמוה ומוזר.  המשכתי לרחרח לי את הנענע למרות שהגיעו קבוצה
חדשה של אנשים חדשים וחשדניים ושמחתי שלענף אחד של נענע ולאיש
אחד עם כובע יש יכולת להביס את ריח זיהום האוויר, את הקור ואת
הניכור של עיר גדולה וירושלמית.