הטחתי את הכוסית הריקה בחוזקה על הדלפק. "עוד אחת", פקדתי על
הברמן. זאת כנראה תהיה הכוסית השמינית, אולי התשיעית, בשלישית
בערך הפסקתי לספור באמת. כל כוסית הייתה מלאה בוודקה זולה,
חזקה ודוחה. שתיתי אותן ככה נקי. אני לא יודעת איך זה עזר לי,
אבל לאט לאט התחלתי לשכוח מי אני. זה לא ששנאתי את עצמי, הרי
העברתי תקופה מכובדת בלי לשפד את ראשי על קלשון, אבל לא אהבתי
את העולם שלי. אז הרמתי עוד כוסית, ואחריה כרגיל החמצתי את
הפרצוף, בצורה כזאת שכל אדם בפאב ידע איזו מין שיכורה אני. לא
התכוונתי לעצור בקרוב, רציתי להגיע למצב שבו יצטרכו לגרור אותי
בכוח למונית, רציתי להקיא את נשמתי על הריפוד היקר של הנהג
ההודי, רציתי להיזרק מהמונית בזעם, רציתי לזחול באיטיות ובכאב
את כל המדרגות עד לדירה שלי ואז בסופו של דבר להירדם על השטיח
בכניסה, כשהמפתח בדלת. אז דרשתי עוד כוסית. הפאב הזה לא היה
כמו בסרטים, לא היה שם את הברמן הטוב הזה, שמודיע בחגיגות
ש"חאלס הבסטה סגורה", אחד כזה שיכין קפה ויזמין את המונית הזאת
עם ההודי והריפוד היקר. הברמן שלי היה מהאלו, שמזרימים שתייה
בלי חשבון, ועוד אפילו מוסיפים קצת "רופיס" בשביל להבטיח חדירה
בטוחה. למרות שידעתי את זה, כשראיתי את העיניים שמקובעות על
המחשוף שלי, כשהרגשתי את הידיים השומניות שמתחככות בכוונה עם
ידיי, לא הפסקתי לשתות. הנחתי שתכנוני הזימה שלו, יצליחו
להשכיח ממני את שיפלות עולמי. כשהכל התחיל להסתובב, ויתרתי
לעצמי, נתתי לי לקרוס. החלטתי שאני לא אהיה מאלו שמתאחדים עם
דלפק הפאב, סירבתי להיות נדושה ככל אותם אלכוהוליסטים, אז
התחברתי לרצפה.  בדלי סיגריות, הלכלוך והבייגלה היבש הפכו לחלק
משערי, ומישהו אפילו דרך עליי פעם אחת. אחרי זמן שנראה כמו
נצח, הברמן הקים אותי, לקח אותי לאחור וזיין אותי. הוא עשה את
זה במהירות, בגסות כאילו נתנו לו מטלה מאוסה, כאילו מישהו
הכריח אותו לבעול אותי, כאילו הוא אפילו לא נהנה מזה. האלכוהול
טשטש את הכל, ידעתי שלמחרת, אני לא אזכור לא אותו, לא את הסמטה
ובטח לא את גאוותו המצומקת. האמת אני אף פעם לא אבין, למה
לזיין גופה. הוא החזיר אותי לרצפה, לאותו מקום שממנו לקח אותי.
הפאב היה מלא  באימפוטנטים ששותים כבר יותר מדי שנים, אחרת אחר
היה כבר לוקח אותי ממקומי. כשהחלטתי לקום מהרצפה, זה היה מסיבה
אחת, הייתי צריכה עוד כוסית. הפעם החלטתי שאני אסתפק ברק אחת.
אולי שתיים. יכולתי לראות איך אני נשארת בפאב הזה לתמיד, לא
צריכה שום דבר מעבר אותה כוסית, שנותנת משמעות לחיי, שנותנת לי
סיבה להמשיך לקום. רק עוד אחת והכל יהיה בסדר. אבל אפילו
לחוטאים מגיעה מנוחה, וכשהפאב נסגר, מצאתי את עצמי בחוץ. ישבתי
פרושת רגליים על המדרכה המזוהמת ותהיתי מה עכשיו. כנראה
שאפושהו ישנה מאורה שפתוחה בכל שעות היממה, אבל למרבה הפלא
הפעם ייחלתי יותר להניח את ראשי על הכר מאשר לשטוף את גרוני עם
נקטר האלוהים.
האמת יותר מהכל רציתי לחזור לחיקה של אמי, כמו ילדה קטנה.