ברגע שנכנסתי למעלית תלשתי את הראי מהקיר. נדהמתי מהמהירות שבה
התנתקה המסגרת מהדופן והתרגשתי מהאופן שבו התנפצה הזגוגית עוד
טרם שחבטה בקרקע. המעלית, שעומקה לא עלה על מטר רבוע, נראתה
כעת קטנה יותר מתמיד, שכן המסכה ירדה וגודלה הטבעי נחשף. חלפו
חמש שניות ארוכות בטרם הגעתי לקומה הרביעית: היה משהו מציק,
ובאותה מידה מקל, לעמוד בין הדפנות האפורות החשופות כשלרגלי
פזורות שברי זכוכית משונן; מראות גוססות שלעולם לא יוסיפו
להיות עדות לעוברי האורח האקראיים.
לעתים כשאני מחטט במגירות במטרה למצוא מחדד אני מאתר מחק שכמו
הגיח משומקום. כשאני תר אחר מחק אני מוצא כפתור ישן ששמרתי
בצד, רק למקרה ואמצא זמן לתפור אותו לשרוול. כל הדברים אותם
אני אכן רוצה למצוא נעלמים, את מקומם של הללו תופסים דברים
שנשכחו. משרוקית שבורה ממחנה קיץ, רובוטריק מתכתי מחוסר-הכרה,
עלי-כותרת מיובשים בכריכה של ספר ללא כותרת, רצועת שעון קאסיו
שעמד מלכת, קוביות לגו קהות שיניים, פתקית עוגיית-מזל מיומולדת
של לא-זוכר-מי, אסימון שחול בשרוך, כרטיס קולנוע לאולם ריק
באוריון, תמונות דהויות של ילד (שמחייך-כי-צריך) שפעם קראתי
לו אני. הכל ארוז בקופסאות נעליים מידה 37 מתפרקות. הידד בניתי
מגדל של קופסאות.
אני מתעורר במקום חדש. בשניות הראשונות אני מתעמת ללקט את
שברי הזכרונות. אוסף את קצוות הזהות שהתפזרה במהלך השינה.
מפריד דק-מן-הדק את המציאות מהדמיון, משיב את הגבולות על כנם,
לוחש מילות-הפטרה לרגעי החסד המתוקים - שתמיד נראים קצרים מדי
ורחוקים מדי - חושב מילות-זעם על רגעי ההיסוס ומשברי הפספוס -
שתמיד נראים ארוכים וקרובים יתר על המידה. היום מתחיל בשלו
וכמו תמיד מותיר אותי בצד. תמיד ליוותה אותי התחושה שככל
שהשנים חולפות הזמן מאיץ מרוצתו. אולי התרגלתי לחיות את חיי
בלהספיק פחות, אולי זה הייאוש. עננו אלוהי הייאוש מתרץ
תירוצים, מתרס התרצות מצויצות: "כי ככה" ו"בגלל" ו"אין מה
לעשות". אני נמלא קנאה מול אותם אנשים ששמים את העבר מאחור.
אינני מתכוון לאלו שאינם נאבקים עם זכרונותיהם, כי אם לאלו אשר
אין בם הדחף להיכנס לזירת קורות-חייהם מלכתחילה. אני נמלא גועל
מול אותם אנשים שהזמן עומד להם למשרת: אלו שרגליהם פוסעות מהר
יותר ובקול רם יותר מתנועת המחוג.
גם אני עבד. גם אני שקוע עמוק בחובות. אוברדראפט של זכרונות
ומעשים שעליהם אני מתחרט מחד ואוסף של חוסר מילים וחוסר פעולות
שאותם אני מבכה מאידך. עבד לדת האישית שבניתי, הופך והופך
בתורת מחשבותיי, ירא את פחדיי שלי, מגנה בתוקף וללא הועיל את
הרגלי המגונים ומנבא בזעם את כשלונותיי. חטאתי לי, עוויתי לי,
פשעתי לי, איבדתי את דרכי שלי. בדרכים הצדדיות שהסתרתי מכולם
מצאתי נחמה במוסיקה. מילים וצלילים שנתנו לי לחשוב ולו במעט
שאני לא לבד; שמחות קטנות של יום-חולין. וכעבור שנים כשהתחלתי
לפרוט על הגיטרה מצאתי נחמה גדולה עוד יותר. אם מיתר מזייף
ניתן לכוונו שנית, אם מיתר פוקע ניתן להחליפו. אם שגיתי בתו,
אם התבלבלו האצבעות, אם יצאתי מהקצב, אם התעייפתי ואם סתם
זנחתי לשווא, תמיד יש לי האפשרות לחזור אחורנית; לתקן, לכוון,
לתזמן, לשאוב סיפוק. כל החזרות והתלאות נשכחות כלא היו, ואני
נותר עם התוצר המוגמר הנקי - מנגינה זורמת מבין האצבעות בעלת
שיווי-משקל קולח ורך - כמו היה שם מעולם. אני מנגן ויודע שהכל
בר-תיקון - שם אני שמח לטעות, מאושר ללכת לאיבוד - זה משרה עלי
נחת רבה. כן, הכל בר-תיקון בגיטרה, בייחוד זו שמנסרת את הלילה.
ברוך שמטובה חיינו.
אני מתעורר בתחושת מחנק בגרון. אני מגשש בקצוות הזיכרונות
בנסיון-שווא לאתר את מקורו. אותו גוש סמיך הלוחץ על הגרוגרת
נמצא תמיד מעבר לגבולות הזכרון. ברבות הימים הוא פשוט הפך
להיות חלק ממני - האיבר ה-249. יותר מידי דברים שרציתי לומר אך
אינם. לעתים זה בא, לעתים זה הולך. אך זה תמיד שם, כמו להרגיז
כמו להזכיר לי שנותרו קצוות זהות פרומים, כמו להתריע מפני
מגיפה. חבל שהחיים לא מגיעים עם אזהרה אדומה: "החיים פוגעים
בכושר הגופני", "החיים מכילים 43 סוגים שונים של סרטן", "החיים
מקצרים את תוחלת החיים". וכל הדברים שנאמרו כמו לא היו. הכל
הבל הבלים, הכל על הזין. כל בני-האדם שווים. אני לא מבין את
הצורך העז הזה להכליל כל דבר, לתייג, לשבץ, לאנצקלפד. אני בכלל
שונא הכללות. אני אף פעם לא הסתדרתי עם הכללות. אני יודע שכל
הכללה היא שטות מוחלטת. כל הכללה הקיימת כיום הגיחה מתוך גחמה
של ילד קטן להרגיש עצמו שייך למשהו או נבדל ממשהו. עם זאת,
ישנה הכללה אחת שאותה אני מוקיר, ולא'כפתלי מה יגידו כולם, אבא
שלי הוא הכי בעולם.
סיגריות. מקלות זפת שמשפדות את החיים ללא רחם. אחת לתפילת
שחרית, אחת לברכת המזון, אחת לתפילת הדרך ואחת לנעילה.
פרודות-פרודות, זוגות-זוגות, חפיסות-חפיסות הללו מלוות את מעגל
החיים. לעתים דומה שהסיגריה היא המחוג שמודד את הזמן. במבט
לאחור, שלוש השנים האחרונות נמנו לא על-פי מולד הלבנה ולא
על-פי הקדושים הנוצרים, אלא על-פי פרק ההמתנה שבין סיגריה אחת
לרעותה. פרק זמן מבוזבז אם תשאל אותי. אם במחנק עסקינן, תהיינה
אלה דווקא הסיגריות המקנות אורך-נשימה. הרי כמות הזפת המסרטנת
המכסה את הלוע משתקת לאיטה את האיבר ה-249 שלי. טרם גילו את זה
ברפואה, אך אין זה סוד, שבשביל להרוג סרטן אחד צריך סרטן אחר.
כמו שאמר המלאך גבריאל: "רק לקפה יש טעם ולסיגריות בוערות, וגם
זה בקושי". עננו אלוהי העשן והזפת.
לעתים אני מתעורר אך אינני מקיץ. בקהילת חולמי החלומות
הצלולים התופעה מכונה יקיצות-כוזבות. וכך אני מוצא עצמי מנהל
חיי-תעתועים בצלילות ובחדות רשמים, מבלי לדעת שאלו הם רישומי
הפנימיים. מהאבק שהצטבר על המנורה, דרך הצלילים של ג'ימי, ועד
לגווניו של רנואר: הכל שם לפרטי פרטים, דבר אינו חסר, הכל רציף
והמשכי מיסוד ועד קדקוד. בנוסף על זאת, כאילו אין בכך די,
הזיכרונות שמתלכדים בראשי אינם אלא זכרונות תעתוע. דמויות איתם
אני נפגש במהלך היום המדומה מתויקים כביכול בעברי, במגרש
הכדורגל הישן או בקייטנת קיץ דביקה. העניינים מתנהלים באותו
שעמום וריקנות שמלווים את חיי-העירות, אפילו הזמן זהה במרוצתו.
אם הזהות, או האני, מורכבת מסך זכרונותינו, אז אין ספק כי
ביקיצות-השווא הללו אני מקיץ לתוך זהות-שווא. בדיקות המציאות,
שעליהן לא אפרט, נותנות מוצא לעתים רחוקות. ולא פעם נגררתי
לשרשרת של יקיצות מדומות לשרשרת של יקיצות מדומות לשרשרת של
יקיצות מדומות בזו אחר זו מבלי לדעת שאני אסיר של מוחי שלי.
הקדמות, הקדמות, הקדמות מבלי להגיע לעיקר. גן טרום-חובה,
בית-ספר יסודי, תיכון, טירונות, אימוני בסיס, קורס
הכנה, תפקידים-לקראת-תפקיד, מבחני קבלה, שיעורי מבוא,
מבחני מעבר, מתי כבר אגיע לעיקר. מתזז מנקודה לנקודה כמו
מפלצת סגולה ברחוב סומסום: רוצה להיות "שם" אך תמיד משיבים לי
שאני "כאן" (אם המרחק ל"שם" אינו קיים אז כיצד צולחים אותו?),
אני מוצא עצמי באותה נקודת התחלה וזוכה לקבל את אותה התשובה.
מילות-עזר, מילות-תואר, פועל-יוצא, מאמר-מוסגר, - - -,
משפטי-הקדמה-טרום-נקודתיים: עכשיו צריך לפרט מה הכוונה.
ארספואטיקה בגרוש שלא מפחיתה מהייאוש, פסיכואנליזה מתנשאת שלא
באמת עוזרת להבין מדוע בכל יום אני קובר את עצמי בתחתית מאפרה
המונה 40 בדלים. נח היה צדיק בדורו לא משום שהצטווה לבנות את
התיבה, ולא על שום שהציל את בעלי הקרקע והרקיע, אלא משום שתמים
היה. משום שאת שארית לחמו הוא שלח על-פני המים. נח היה צדיק
משום שידע להרפות: להרפות מעולם ששקע במצולות, לנטוש אדם ובית
. . . להרפות מן הצורך להרפות. נח היה צדיק אמיתי כי הצליח
להותיר מאחור גם את עצמו ולהפליג לעבר עתיד לא ברור ללא כל
מצפן זולת אמונתו. אשרי האיש שיש בו.
בעידן של ימינו השכנים אינם קופצים לביקור בשביל כוס סוכר
ובחדר המדרגות בבניין שלנו לא עולים ריחות מאפה מתוקים. את
האהבה האורבאנית שלי פגשתי דרך הרשת. לשם שינוי זה לא נעשה דרך
אתר היכרויות וגם לא דרך אתר פורנו. השכנה החדשה שאלה ש"אם זה
בסדר לגלוש על הרשת שלך, רק עד שאשיג תשתית משלי". הסכמתי בסבר
פנים יפות וקיוויתי שסליל המדרגות אכן מוקיר אותי, כיוון שמזה
זמן רב הוא טרח שלא אתקל באשמאי הזקן מהדירה הסמוכה שכל רצונו
הוא שקט, ניקיון, מוות ארוך ומזדחל ושקט. כשאני אומר "ארוך"
אינני מתכוון למוות מלא ברוך סוג-א', אלא פשוט למוות ארוך.
עברו חלפו להן מספר חפיסות סיגריות ודלת הכניסה לבניין ליוותה
את הסתיו לחדר המדרגות. יש משהו מנחם בסתיו, עננים כהים ושלכת
נגררת של חשבון-נפש קר. יש משהו מנחם עוד יותר בסתיו שמתדפק
באיחור, שכן קומתו גבוהה מזוטות כגון "כניסה מרשימה", או
"איחור אפנתי". אין ספק שהיו לו לסתיו עניינים מורכבים ברומה
של קדרות, סבך מערבולות ולחצים שעליהם שקד וטרח. סתיו שמגיע
באיחור נראה בוגר יותר, חזק יותר, מחושל יותר. אין לו זמן
להתמהמה ועל-כן הוא ניגש למלאכה במלוא המרץ. בעידן הזה דומה
שרק אני הבחנתי ששיבה זרקה בשערו. באותו הערב בו הגיע הסתיו
ירדתי לבקר את השכנה החדשה ולא התפלאתי למצוא אותו חובק את
מעקה המדרגות.
איתה היו המילים פשוטות יותר. כשהייתי איתה לא נאלצתי לחפש את
המילים הנכונות; הכל היה איתה נכון. מרגע שראיתי אותה המילים
היו כבר שם. מילים צלולות, צלולות כמו עיניה, עיניה עטורות
הצלקות, צלקות שאותן זיהיתי, זיהיתי כי הן היו, היו באשר חיי.
רוזנת העורבים במסווה נערה כפרית, נערה שכל חייה משועבדים
לבריחה. סופת אש-צוענים שחורה. אה-כן, וגם היה לה אחלה חזה.
בפעמים הספורות בהן דיברה יכולת לשמוע את קולה חוצה את החומה
שבגרונה. חומות חמות. לא ארבה במילים, רק אומר שמצאתי בה הרבה
נחת.
הבניין הואיל בטובו להציע לי את שירותי המעלית על-פני המדרגות,
כדי שלא אצטרך לפספס את חצאי-הפעימות ששאב ממני מראה דלת דירתה
הכהה. קירות המעלית האפורים היו משרי-נחת בעצמם ודלת הברזל
הייתה יד-טופחת. תיבת נוח פרטית משלי. מעניין אותי לחשוב
שלאורך השנתיים בהם התגוררתי בבניין מעולם לא זכיתי לעבור את
הקומה הרביעית. הבניין כנראה חושב שבקומה השישית או השמינית
ישנם דברים שלא נועדו לעיניי, ולהללו יש להניח.
כשסיפרתי אודותיה לשותפי לדירה, התוודיתי על האופן שבו אני
מבין אותה: המרחק הגדול בו היא ניצבת ואת הייסורים הפוקדים
אותה מכורח מחויבותה החברתית להיות נוכחת. גם היא הייתה מכורה
למרחבים. אני מתפלא מניין היא שואבת את הכוח הזה להיות כאן.
ויותר מכל אני צמא לדעת היכן היא נמצאת. סגנון המוסיקה שלה
הקשיבה היה דומה לשלי. לכן התפתיתי לחשוב ששנינו חולקים את
אותן המצולות. אך היה משהו עמוק יותר מכך, או אולי יש לומר
אפל. לא הסתרתי משותפי את ההתלהבות שאחזה אותי: לא סיפרתי לו
על האפשרות שייתכן ואוכל להיות מובן, שאוכל למצוא נחמה.
התאוויתי להתוודות בפניה אך פחדתי לאבד את האחיזה במציאות. אם
בחלומותיי משרתות אותי המילים כדי להגביר את הצלילות, אז בעת
העירות הן מעכירות. אולי פחדתי להקיץ, אולי לא רציתי להתפכח.
בין סיגריה אחת לרעותה הלכה וגברה תחושת המחנק בגרון.
מילים-מילים, הרבה-הרבה. כמו עוגת שוקולד כבדה ששמריה נוצרים
את שיווי-טפיחתם לנקודה האלמונית מעל החזה, נקודה שממירה את
המתיקות בעול. אך אני הבנתי אותה ועל-כן העדפתי לשקוט. היא לא
נתנה אמון באיש זולת אביה והיא אף לא דאגה לאיש זולתו. הוא
נותר העוגן היחיד בחייה, ממנו כנראה שאבה את הכח: הכח לרצות,
הכח להיות. היא מתכחשת למחשבה שצלילות דעתו פוחתת ושימיו
ספורים. גם אבא שלה הוא הכי בעולם. היא לעולם תטריח עצמה
בעיסוקים, תמציא משימות חדשות, אתגרים, יעדים. היא תכבס את
המצעים בכל יום ו' למרות שאיש אינו פוקד את יצועה, היא גם תמעט
לישון. בשלושים השניות האדומות של הרמזור היא תעצור נשימתה.
תאזין לכל ששת הערוצים המקובעים ברדיו, תבחן את מד-הדלק, תשאל
את עצמה מתי לאחרונה מילאה מים ו"לאן לעזאזל הם הולכים?", וקצת
לפני שתהרהר על שכבת האבק שהצטברה על לוח המכוונים יאותת לה
האור הירוק שמותר לה לנשום. היא חייבת להימלט והעיסוק הוא לה
למפלט. היא תמיד יודעת בדיוק מה היא רוצה, אך היא למדה שכל
רצון מכיל בו חרטה ובכל תקווה ייאוש. היא תדע מה ללבוש והיכן
להיות. אך כשתארוז מזוודה מידי סוף-שבוע היא תרוקן חצי
מהמגירות ומהמדפים של הארון. לאילו נעליים היא מנסה להיכנס
עכשיו? רק אני יודע עד כמה היא מתאווה להיות יחפה, רק היא
יודעת עד כמה היא לא תתן לעצמה להיות כזו. אני מבין שככל שאנסה
לקרב אליה יגדל המרחק, אני מבין אותה ומבין שאסור לי לנסות.
אוי המרחק, אבוי המחנק. אך המרחק בינינו כה קצר. אני זוכר כיצד
סיפרה לי על השקט שמביא עמו השלג, דממה כמו של יום-כיפור. לא
הופתעתי לשמוע זאת כמו ששמחתי. אומרים שלירושלים יש אור מיוחד,
אך מי כמוני יודע שקסמה האמיתי גלום בשקט שמציף את סמטאותיה.
מי כמוני יודע כמה יחף אפשר להיות אל מול הסלע החשוף. אולי עם
הזמן גם היא תלמד להיות ירושלמית, אולי שווה לחכות. אך הזמן
שחולף עלול להעצים את זריקת ההתפכחות.
לפני הכל הייתי אני. כשהתחילו לקנן בי תקוות התחיל לחלחל
הפחד. קיוויתי לשקט ורוך קיוויתי ללילות שקטים וריקים מחלומות,
קץ ליקיצות המדומות. קיוויתי שאיתה יפסיק לרדוף אותי העבר וכל
שיוותר הוא כאן ועכשיו. קיוויתי שלא אצטרך לרצות עוד דבר, שלא
אצטרך עוד לקוות. התאוויתי לומר לה אך הייתי משותק. הפחד לא
איחר לבוא. מבעד לרבדים שלה ראיתי היישר לתוכה . . . כמו
בתהודה של מראות הניצבות זו מול זו בהן יביט הצופה עד לאינסוף,
אך לא יראה דבר. אני ראיתי לתוכה אך היא ראתה דרכי. אני הבטתי
בה משותק והיא צפתה בי מסוחרר. פתאום הבנתי.
ברחתי למעלית בראש מורכן מבלי לדעת מה הבהיל אותי כל-כך. איפה
אני עכשיו? בדיקות מציאות. האם אני ער? שניות ספורות בטרם עצרה
המעלית ליד דירתי הבחנתי שרצפתה מכוסה שברי ראי. היה משהו מציק
ומנחם כאחת לדרוך על בבואתי המנותצת. ידעתי מה אני צריך
לעשות.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.