New Stage - Go To Main Page

אופיר לוי
/
אהבה אבודה

"היום אתה מבקש ממנה חברות, דיברתי איתה והיא מחכה. אל תאכזב
אותה ואותי".
"מתי היום?" שאלתי במבוכה, "אני לא חושב שאני יכול, יש לי
שיעור פרטי באנגלית".
"אתה סתם אומר, השיעור שלך מחר. אין בעיה. אבישי יבקש ממנה
והיא תסכים ואתה תפספס. אני אדבר איתה עוד פעם על אבישי, אני
אגיד לה שאתה לא רציני. וחוץ מזה אתה תהיה בחרם כי אתה עושה
צחוק ממני וממנה".
"לא, לא חכה. אתה בטוח שהיא תסכים? אתה לא אומר סתם? מתי דיברת
איתה, היום?" שאלתי, למרות שידעתי שאקבל תשובה שיקרית.
"מה, אתה לא שומע טוב? אתה קשה הבנה? אמרתי לך שדיברתי איתה
היום".
"אז נלך ביחד?"
לא יודע, אולי תצטרך ללכת לבד...".
"אתה יודע שלא אלך לבד" אמרתי וקולי רעד.
"טוב, בסדר אבוא. אבל תזהר לא לבקש. אני לא אעבור על זה
בשתיקה".
"בסדר, אבל היא תסכים, כן?"
"כן, כן, יא נודניק..."        
                                               

    דן היה המלך הבלתי מעורער של הכיתה. שחרחר, שיער שחור
וחלק, עיניים שחורות ובורקות המשדרות ממזריות ועורמה. הכרנו
כשהיינו בני שש, בכיתה א2. הוא הגיע עם אביו, אליו הוא דמה
כשתי טיפות מים ואני עם אמי. התמקמנו בסמוך האחד לשני אך לא
דיברנו. דומה ששנינו עיכלנו את גודל השינוי שעברנו. בהמשך
הושיבו אותנו האחד ליד השני. אולי בגלל ששנינו היינו בעלי צבע
עור כהה...
    אני זוכר את היום השני בכיתה א' כשחילקו אותנו לזוגות
ישיבה. זה היה היום שגם היינו לבד בפעם הראשונה, בלי ההורים.
דן התיישב לידי ועיניו התרוצצו לכל עבר. הוא לא נראה נבוך או
מפוחד. הוא נראה כמו חיית טרף שצריכה לשרוד ולהתקיים. כבר אז
הוא סימן את מוקדי הכוח ואת קורבנות הטרף. אני כנראה הייתי
פוטנציאל לטרף - שניצל. רק בגלל שהמורה החליטה שאנחנו נשב האחד
ליד השני...    
                                               
    העיניים האלה נראות מוכרות חשבתי לעצמי אבל מייד סילקתי
את המחשבה מראשי. הגבר שפתח לי את הדלת היה כפוף, שיערו, או מה
שנשאר ממנו, היה מלוכלך, הוא עטה זיפי זקן והוא לא הישיר מבט
כשהוא פתח את הדלת. לצדו עמד כלב, שהביט לעברנו בסקרנות.
"מר כהן? יהושוע כהן?", שאלתי.
הוא הרים את מבטו כאילו שמע קול מוכר, אבל מייד הוריד אותו.  
הוא הסתובב בלי לומר מילה. את הדלת השאיר פתוחה.
מסדרון צר ואפל הוביל למטבח צר וארוך שחלון גדול מונח לו מעל
הכיור. במטבח היה שולחן עם מקום ישיבה לשלושה. על השולחן היה
בקבוק עם שליש תכולה של ערק. לצידו כוס. הגבר שפתח את הדלת ישב
על אחד הכיסאות לצד השולחן, חסר הבעה. הוא מזג לו לאיטו את
שארית הנוזל שנשארה בבקבוק. הוא לא אמר מילה.
"השכנה אומרת שהכלבה שלך לא מפסיק לנבוח וכשהיא העירה לך על כך
זרקת לעברה עציץ מפלסטיק שכמעט פגע בראשה. תצטרך להתלוות אלי
לתחנה..."
הוא לא ענה.
"שמעת אותי... ?", שאלתי.
מאיה, שותפתי למשמרת הייתה יותר אגריסיבית. אולי היא לא סחבה
איתה משקעי עבר משתקים.  
"הי, תזיז את עצמך ובוא איתנו. אין לנו את כל היום..."
הוא לא הגיב.
התיישבתי על אחד הכיסאות והסתכלתי בפניו. ניסיתי ללכוד את
עיניו. הן היו מושפלות. עברה בי עוד פעם מחשבה שהאיש הזה נראה
מוכר...
                                       
    דן התמקם במהירות, כך לפחות זה היה נראה. הוא קבע את סדר
היום החברתי. הוא יזם את "מפגשי יום שישי", שרובם התקיימו בחצר
ביתו או בביתו המרווח, באופן יחסי. הוא החליט על המשחקים
שישוחקו (הוא אהב מאד את המשחק "בן לוקח בת ובת לוקחת בן"
ובהמשך, "אמת או חובה") במפגשים אלה, והוא החליט על המשחקים
ששיחקנו בהפסקות. בספורט הוא היה בינוני אבל איכשהו הוא נתפס
כ"טוב" ובלימודים הוא היה בינוני ומטה - מה שהיווה עבורי קרש
הצלה כי "אם מלך הכיתה יכול להיות מלך למרות שהוא בינוני מאד
בלימודים, יש תקווה...".    
                                           
    אחר הצהרים נפגשנו יחדיו ונענו לכיוון ביתה - רחוב
ירושלמי שקט שהביניינים העוטפים אותו משני צדדיו מצופים אבן
ומסביבם גינות משותפות ומטופחות. היא גרה במרחק קצר ממני אבל
זה הרגיש כאילו אוקיאנוס מפריד בינינו: הבניין שלה היה בנוי
אבנים ירושלמיות מהוקצעות ולבנות, ואילו שלי היו מצופות באבנים
גסות ולא מעובדות, חדר המדרגות שלה היה עטוף שיש מבהיק, ואילו
אצלי הקירות היו צבועים בצבע שמן גס שציפה את הקירות עד לגובה
מטר, כאשר החלק העליון היה צבוע בצבע סיד לבן ופשוט. ובתוך
ביתה, המטבח היה מצופה קרמיקה ירוקה ובוהקת, הסלון היה רחב
ידיים ומדרגות הובילו למרפסת ענקית שצפתה על מתאר העיר המהממת.
רק בגלל זה היא לא תסכים, חשבתי. ואיך בכלל יהיה לי את האומץ
לבקש ממנה "חברות". הרי ממרחק של עשרות מטרים לבי מתחיל להלום
ואני מסמיק ומתחיל להזיע ועכשיו דן דורש ממני לעמוד במרחק
נגיעה ממנה ועוד לבקש ממנה חברות! אני, המזרחי שאימי עובדת
בניקיון ואבי בתחזוקה, עומד לבקש חברות מבתם של איש משרד החוץ
והמורה המהוללת לאנגלית...זה לא נתפס בעיני. אם זה היה תלוי
בי, חשבתי...אבל דן לחץ ופחדתי מדן...
                                             
   כי דן היה אלים ואכזרי. באחת ההפסקות כשנכנסתי לכיתה מצאתי
את אבישי בוכה וצורח בתחינה, כשידיו אוחזות בקצה השולחן. הוא
התחנן: "דן, מספיק, בבקשה, אני מבקש סליחה, לא התכוונתי ולא
הייתה לי כוונה רעה...", אבל דן המשיך בשלו: מכה ומכה ללא
רחמים בשיא העוצמה, מודע לאפקט החרדה הנוצר על שאר הילדים שצפו
במחזה וביניהם אני...
כשהמורה נכנסה הוא הפסיק. הוא הספיק להעיף מבט מאיים לעבר כולם
כאילו כדי לסמן לכולם להזהר בדבריהם.
"מה קורה פה?", היא שאלה.
אף אחד לא ענה.
"אני רוצה לדעת מה קרה פה. אני רואה שאתה דומע ואדום", היא
הפנתה דברים ישירים אל אבישי.
"הכדור פגע לי בפנים המורה", הוא ענה.
"כדור פגע לך בפנים", היא חזרה על הדברים בחוסר אמונה, תוך
שהיא ממקדת מבט בדן ואחר כך בנו.
"כ....ן, נכון חיים?!", אבישי פנה אלי בהפתעה.
נאלמתי דום, לא ידעתי מה לומר. הלב שלי דפק בקצב.
"גם אתה היית שם?", היא שאלה.
"רק הסתכלתי" אמרתי בגמגום.
"וגם ראית איך הכדור פוגע בפניו של אבישי?"            
"ל...א כלומר, בדיוק הלכתי משם..."
"בסוף השיעור אני רוצה את שלושתכם אצלי"
"אבל אני לא קשור", אמרתי.
"לכו למקומות אני רוצה להתחיל בשיעור" היא ענתה בתגובה.
בסוף השיעור לא נפגשתי עם המורה אבל כן נפגשתי עם דן.
"אתה לא בעסק, אה? כזה חבר אתה, אה?" ותוך כדי כך הוא קירב
שושנה דוקרנית לעבר אפי אותה הוא העביר על השכבה הדקיקה של
העור העוטפת את האף. הרגשתי צריבה אך בעיקר הלב שלי דפק
בעוצמה.
"לא ידעתי מה לומר, אני מצטער, התבלבלתי"
"תמיד היית אגואיסט", הוא אמר ותוך כדי זה שלח אגרוף מתחת לבטן
התחתונה. "אולי קרן תשנה אצלך משהו. נפגש אצלה ב - 16:00..."
 

                                           
    הוא לא החליף בגדים, שטף פנים או עשה הכנות כלשהן לעזיבת
הבית. הוא גם לא אמר מילה. בתחנה התברר ששמו דן, דן כהן, ששמו
האמצעי יהושוע כהן, ירושלמי ותיק שמעלליו נודעו לכל. סחיטה,
אלימות, רומנים עם ירושלמיות מוכרות ועסקים קטנים פזורים על
פני הארץ.
    "אני זקוק להצהרה, אתה צריך לדעת...", התחלתי לומר אבל
הוא קטע אותי בגסות:      "הנה הצהרה: שהיא לא תתעסק עם קרן
שלי. היא כל הזמן צועקת ואומרת שהיא תהרוג אותה, שהיא תרעיל
אותה, כמה אפשר לשתוק..." ואז הוא הרים לעברי מבט והמשיך:
"ראית את קרן, ראית כמה היא מדהימה, כמה היא יפה, כמה היא
חביבה וכמה חכמה..."
                                             
    קרן אכן הייתה מדהימה, ובאותו היום בשעה 16:00 היא הייתה
עוד יותר מיוחדת: עור לבן וצח עטוי חולצה אדומה היוצרת שילוב
מדהים בין החולצה לעור, מכנסי בד לבנים ותואמים, שיער שחור
בוהק שהיה מסורק אחרי מקלחת ועיניים כחולות וגדולות שהקרינו
חוכמה וטוב לב.
    היא לא הופתעה לראות אותי. היא שלחה לעברי מבט ואמרה
"היי". הבנתי שהיא ידעה שאבוא כאילו מישהו הכין אותה. הרגעים
הראשונים היו מביכים. הסתכלנו אחד לעבר השני והיה נדמה שאף אחד
לא יודע מהיכן להתחיל ומה לומר. דן שבר את השתיקה:
"אתה רוצה להגיד לקרן משהו...לא?"
"אולי נשחק קודם" אמרתי.
"קודם ביזנס", הוא צחק בלעג והוסיף כשאותו חיוך פרוס על פניו:
"אתה יודע שבאתי במיוחד".
"בסדר, אמ...קרן...את..."
היא קטעה אותי: "דן בוא רגע הצידה"
הם פנו לעבר המרפסת הפתוחה והסתודדו שם מספר דקות וחזרו.
"זה בסדר חיים, אתה רוצה שהיא תלך איתך הצידה?", הוא שאל כששוב
החיוך המזלזל שלו היה פרוס על פניו.      
"כ...ן" עניתי, שוב בגמגום ושוב במבוכה גדולה.
פנינו הצידה ועוד לפני שתפסנו פינה שהסתירה אותנו ממבטו החוקר
של דן היא אמרה: "אני מוכנה להיות חברה שלך. אתה חמוד ואני
מחבבת אותך...!"
       
                                         
    כשהוא הרים לעברי את מבטו קלטתי. דן כהן! גם הוא קלט, זה
היה ברור, חיים בוזגלו! הוא המשיך לדבר על קרן מבלי לחשוף את
גודל הגילוי ואת הרגש שהוא עורר. הוא אמר: "אתה נראה לי אחד
שיכול לקלוט ולהבין את המשמעות שלה עבורי. היא כל עולמי.
בלעדיה אין לי זכות קיום. לכן מי שפוגע בה או מתכוון לפגוע בה,
יש לו עסק איתי. וגם את זה אני בטוח שקלטת..."
                                       
    ואכן היה לי עסק עם דן ביום למחרת. על הבוקר הוא לקח אותי
הצידה. "שלא תחייה באשליות. היא אמרה לך כן כדי לעצבן אותי. זה
לא שהיא התכוונה. בטח היא תכף תקרא לך ותגיד לך שהיה נחמד אבל
נגמר, כי היא אוהבת אותי, הבנת?" "כן, הבנתי עניתי אבל...".
"שום אבל, תכף גם תקלוט", הוא קטע אותי בגסות.
    אבל קרן לא גמרה איתי. היא הגיעה בבוקר זוהרת כמו תמיד.
היא ניגשה אלי ואמרה בוקר טוב וגם שאלה לתדהמתי אם אני רוצה
לבקש יחד איתה מהמורה להעביר אותנו לשבת ביחד. "בטח", עניתי,
המום, נבוך מרגיש כבחלום. בטח שאני רוצה.
    ובהפסקה ניגשנו והמורה הסכימה ומצאנו את עצמו יושבים
ביחד, אני וקרן גולד, מלכת הכיתה!
    בהפסקה הגדולה דן הכריז: "יש כאן בוגד, אחד כזה שחוטף
חברות לאחרים ומעכשיו הוא בחרם. כל מי שיפר את החרם יש לו עסק
איתי...". "אבל...אתה גרמת לזה. מה אתה רוצה ממנו. הוא לא גנב
שום דבר מאף אחד. אתה סתם מעליל עליו. אף פעם לא הייתי חברה
שלך...!" דן הסתכל לעברה ומבלי להניד עפעף אמר: "תסתמי ת'פה כי
גם את בחרם..."                
                                           
    כשדן עזב את התחנה למדתי קצת על התפתחותו. למעלה מעשרים
שנה עברו מאז שהתראינו בפעם האחרונה ביום הגיוס לצבא בבקו"ם.
הוא עמד מולי אז, נמוך ממני בכמה סנטימטרים, אבוד ב"ים האנושי"
הלבוש מדי זית. החלפנו מילים ספורות ונפרדנו. שאלתי אותו על
קרן שהייתה אז לטענתו, בקד"צ. לא היה ברור לי אם הם ביחד. שנים
לאחר מכן, בפגישה אקראית עם קרן הבנתי שהם כל השנים היו בקשר.
שאלתי את עצמי אז אם הקשר שלהם אופיין בקשר שאני אז הכרתי: מעט
ביחד, הרבה לחוד, עם קנאה ותסכול.
    דן סיים צבא כג'ובניק. הוא "קימבן" את עצמו וכבר אז החל
ב"עסקיו": קניית מכוניות משומשות ומכירתן (חלקן גנובות
ומשופצות מהשטחים הכבושים), פתיחת רשת של "פיצוציות", השתלבות
בעסקי נערות הליווי, סחיטה של בעלי עסק, איומים ומעשי אלימות.
הוא גם ישב בכלא - לתקופות קצרות - אבל ישב.
                                         
    ביום למחרת, נכנסתי לכיתה סמוך לשעה שמונה כמעט בגניבה.
רציתי כמה שפחות מגע. למזלי הרע המחנכת איחרה. ציקי, אלון,
ניר, גיל ויובל חיכו לי בכניסה. "איפה החברה שלך?", הם שאלו
והתפקעו בצחוק. התעלמתי מהם והלכתי מהר למקומי. "אה, עכשיו לא
מכבודו לדבר איתנו, קרן חברה שלו. או שאולי כבר לא?", הרמתי
אליהם מבט. "תעיף מבט ללוח במקום אלינו י'טמבל", הם אמרו בטון
פוגע במיוחד. העפתי מבט. "אני אוהבת את דן החבר שלי יותר מכל
ילד אחר בכיתה..." כך היה כתוב. ודקה אחרי זה הם נכנסו ביחד
כשידו אוחזת בידה. היא לא העיפה לעברי מבט. בהפסקה שאחרי היא
ביקשה מהמורה לעבור לשבת ליד דן והמורה הסכימה. הבנתי. זאת
אהבה אבודה. מהרגע הזה הם לא נפרדו עד שנות השלושים לחייהם...
                                         
    דן ניהל עם קרן מערכת יחסים מורכבת. הוא אהב אותה, יותר
נכון סגד לה. היא עצמה אהבה אותו אבל בשלב מסוים היא בעיקר
פחדה ממנו. היא הבינה שהיא כבולה יותר מאשר נמצאת שם מבחירה.
אבל היא לא הצליחה להפרד ממנו.
    במהלך הצבא הם החליטו על פרידה יזומה כדי לבדוק אם הם
יכולים אחד בלעדי השני. הקשר שהיא יצרה היה תחת צלו של דן. הוא
לא איפשר לה להכנס לתוכו. הוא הטריד אותה בטלפונים כאשר כל
שיחה הסתיימה באימרה שכנראה בסוף חילחלה לתודעתה: "את יודעת
שזה לא ילך עם אף אחד".
    אחרי הצבא הם עברו לגור ביחד. היא השתלבה איתו בעסקיו וכך
גם הסתבכה. עם סמים וזנות. כן, סמים וזנות. קרן היפה, המלכה
הבלתי מעורערת של הכיתה, הייתה מכורה לסמים וירדה לזנות!
    הייתי צריך לעכל את המידע...
    אחרי זה היא נכנסה לגמילה. ביוזמת אחיה, קצין בכיר, מראשי
הלוחמים בהברחות ומכירה של סמים...וקרן נגמלה. אחרי זה היא
התחתנה. עם אחד החברים של אחיה - בו נתקלתי במהלך עבודתנו
המשותפת במשטרה. חוץ מזה, היא חובקת ילדה ועוסקת בעבודה
טיפולית עם נוער שוליים.    
                                               
    ולדן יש קרן משלו, אליה הוא קשור מאד וכמובן שגם היא
אליו. ועוד יותר מזה, היא תלויה בו. לחלוטין. הוא שולט על
האוכל שלה, על הספקת המים, על מתן שירותי בריאות, שעות פנאי,
תחושת רווחה, זמן שמחה או זמן לעצב ולהתכנסות לתוך
עצמך...העיקר, השליטה, העיקר שהיא לא תהפוך לאהבה אבודה.



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 6/6/08 21:59
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אופיר לוי

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה