מיני-חורף בחוץ, סופר-חורף בפנים. חורף מאושר וקודר בנשימה
אחת. חורף. אפור וחשוך עם ריח שמח של התחלה חדשה ותקווה מסתמנת
באופק.

ההחלפות האלה בין להיות למעלה ללהיות למטה משגעות אותי. האושר
שמציף והעצב שמבקר מידי פעם מתחלפים זה בזה בספונטניות נדירה.
ככה סתם, בלי לומר מילה.
אני מוצאת אותי באקסטזה גמורה, מחויכת ללא סיבה. מסופקת.
מרוצה.
לא חולפות יותר מכמה שניות ואני נמצאת כבר מרוסקת, שבורה על
הרצפה.

בית קפה. עם עוד הרבה אנשים מסביבנו. יום הולדת לחברה. מה לא
נלך? איך לא? מי בכלל היה בטוח שתבוא.
בית קפה. עם עוד הרבה אנשים מסביבנו. יום הולדת לחברה. מה לא
נספר להם? איך לא? מי בכלל חושב שאולי הם שמים לב.
בית קפה. עם עוד הרבה אנשים מסביבנו. כבר לא כמו הפעמים שלנו
ביחד, לבד. אתה ואני ומה שבינינו.
בית קפה.
עם עוד הרבה אנשים מסביבנו.
אתה לא נראה כמו שלי, ואני לא נראית כמו שלך.
כל כך רחוקים. כל כך הייתי רוצה שתשב לידי, שתלטף אותי בהחבא.
שתלחש לי שאתה אוהב. שפתאום הפנים שלך יתקעו בשלי. שתהייה שלי
קצת יותר. גם, גם לידם.

כל כולך. הייתי רוצה את כל כולך.
גם כשאתה איתי לבד וגם כשסביבנו תפאורה אחרת.

שפתיים.
'אם רק הייתי יכול להגיד לך מה הייתי עושה להם', אני שואפת
להיות קצת ערסית בתוך תוכי, כולנו לא?
השפתיים האלה. מה אני לא אעשה כדי להרגיש אותן מטיילות בכל
גופי, צמאות לקצת ממני. מבקשות להתרפק על כל פיסה ממני.

ידיים.
המגע הרך של אמאבא, של חברה טובה או ליטוף של קרבה מתחלף בכזה
עם ניחוח אחר. שדרוג על חשבון הבית. סוג של אינטימיות חבויה שם
בין האצבעות האלה. מגע מרטיט שממכר אותך לתחושה הזאת, הכלכך
טובה, מעניקה.

יורדים במדרגות כי כבר הולכים הבייתה. אתה כמו מחכה לי, כדי
לרדת איתי. כל הלילה, ישבנו בין חברים ולא אמרנו מילה. הידיים
שלך, נוגעות לי בגב. נוגעות-לא-נוגעות. עוצרות לי ביד,
ומתחבקות בין האצבעות שלי. פתאום התנועה נעצרת והן חוזרות אל
גופך, כבר לא שלי יותר. בטח שלא, אתה מפחד להחשף, שרק לא
ידעו.


עיניים.
אומרים שהן אומרות עלינו הכל. ראי הנפש. דרכן תוכלו תמיד לדעת
את בבואת האדם שמולכם. ואני אומרת? אני אומרת
בולשיט.
אני יכולה לבהות לך בעיניים ולא לדעת כלום. לדעת כמה הייתי
רוצה לבהות בהם כשאין מסביבנו אף אחד. רק אני ואתה. אני אתה
הסדין והמיטה. העיניים האלה שואבות אותי אל תוכן, 'אין לך
סבלנות' מלמלת פעם. אין לי. אין לי ממנה. אני רוצה אותך שלי.
אני רוצה להיות יכולה להסתכל לך בעיניים, ולראות שאתה מאוהב
בי. רוצה לדעת שגם לכיוון ההפוך, שתדע אתה כמה אני מאוהבת בך.

העיניים שלך. אני נשאבת אליהן, נאחזת בכוחן שממלא אותי כל פעם
מחדש. קולטת, שבעצם צריך להפסיק את המבט, שהעיניים שלי צריכות
לחזור להיות שלי וששלך צריכות לחזור להיות שלך. צריכות.
אז אני מורידה את העיניים שלי משלך. מפסיקה את ניצוץ
האהבה-לא-אהבה הזה, התשוקה-לא-תשוקה, הרגש-לא-רגש הזה. וחושבת.
חושבת הרבה. חושבת לארוחת בוקר וחושבת לנשיקת לילה טוב. חושבת
בלי הפסקה ותוהה האם זה אמור להיות תמיד מלווה בכלכך הרבה
מחשבה.
העיניים שלך סוחפות אותי אליך. אל תוך תוכך, רבדי נשמתך. אני
נשאבת, מסוקרנת להכיר בך פיזית ורגשית כל פיסה. כל פיסה ממך.
אני כל כך רוצה אותך. את כל כולך.

לא השפתיים שלך
וגם לא היידים,
ואפילו, אפילו העיניים -
אף אחת מהן לא יכולה לגלות לי מה יהיה.
לעזור לי להחליט אולי מה יותר מפחיד אותי,
שיהיה טוב נורא או שיהיה נורא רע.

אני אוהבת אותך. ושלך,
כל כך
כל כך הרבה

שלך.