בחדר חסר צורה שכבנו, הרחנו את צחנת החיים.
לא זזנו, ולא משנו סנטימטר.

היינו במגמה של הזמן העצור, אין נוע רק כאב.
אותו כאב שנשאר לפני זה.
שרועים בלי אפשרות לקום, נמצאים במימד הקיפאון.
היינו בתוכי תוך העצמי.

האגדה, אמרנו אותה בשקיקה, שדות האילדיס הופיעו בה.
וסלט מילים התעוות לו בחלל, זה היה מפינו השחוק.
האגדה וניגוני קולות הבכי זמרו אליה, אל התקווה.
ומחכים לרוח שתנשוב שוב ותבריא.

קליפתנו התקלפה חשופים וערומים נוכחנו.
חפצים בשיבה אל ציון, מקום שפיותינו.