קמתי בבוקר סתיו, שלג לא אופייני החל מכסה את הרחובות, עלים
אדמדמים צבעו בו כתמים.
לבן לבן היה השלג, טרי לפני שהחלו לזהם אותו טביעות רגלים.
הבטתי החוצה מהחלון, נזכר בפעם הראשונה בה ראיתי שלג סתיו.
הייתי אז בפראג, העיר הכי חורפית שהייתי בה עד אז. בארץ היה אז
חום שגרתי של אוקטובר נובמבר, וטסתי לשם בענייני עבודה. כאילו
שאפשר להיות בפראג רק בענייני עבודה. אז עוד עבדתי בלי הפסקה.
קם בבוקר מוקדם והולך לישון מאוחר. בפראג היה כנס משעמם, אבל
הייתי חייב ללכת, זה מה שקורה כשאין לך חיים.
בבוקר הייתי קם להרצאות, בערב הייתי הולך לישון מוקדם, לא
בדיוק טיילתי בעיר.
בוקר אחד קמתי מוקדם במיוחד - היה לי קר, והשמיכה נפלה לי
באמצע הלילה. ידעתי שמשהו מיוחד הולך לקרות, כי כשהסתכלתי
מהחלון בדיוק התחיל שלג. היה חשוך, והשלג האיר את העיר בלבן.
כשיצאתי להרגיש את השלג, ראיתי אותה. היא עמדה בפינת הרחוב
ועישנה סיגריה דקה. ניגשתי אליה, צעדי בטוחים למרות הפרפרים
בבטני, וביקשתי סיגריה - למרות שאני לא מעשן.
היא הביטה בי מתחת לעפעפיים צבועים בסגול וחייכה חיוך מסתורי.
שואפת באיטיות מפתה מהסיגריה שלה.
שלג נתקע בצורה מפתה בין ריסייה, בולט בערפילי הבוקר רק כאשר
מצמצה באיטיות. היא היתה אז בת 18 בקושי. היא נראתה בת 25.
הייתי אז יצור ערירי ומתבודד, בן 25 ומתקרב לחמישים ובכל זאת
לא יכולתי שלא לגשת אליה.
היא חייכה בסיפוק ניכר כששאפתי לריאות והתחלתי להשתעל. "רואים
שזו הראשונה שלך" הצהירה - קולה הצרוד מסיגריות נשמע כאילו
מקומו בחדר המיטות.
בהתחלה עוד ניסיתי להסוות את זה, השתעלתי והצהרתי שזה מהקור
והגשם, אחר כך החלטתי להיות אמיתי, ואמרתי לה שראיתי אותה
מהחדר שלי, ושהיא היתה כל כך מהממת, שהייתי חייב לבוא. היא לא
האמינה לי, חוסר האמון שלה מחלחל מכל נקבובית.
היה לי ברור שהיא אפילו יותר חסרת ביטחון ממני, למרות שהיא
שידרה משהו אחר לחלוטין.
החלטתי להיות אמיץ בפעם הראשונה בחיי, והזמנתי אותה לקפה
השכונתי שבדיוק פתח את היום ברחבה מולנו.
היא היססה קצת, לשם מראית עין והנהנה. צעדנו בקור, ענני קור
בוקעים מבין שפתותינו, מתערבבים בעשן הסיגריות. נכנסנו לבית
הקפה והתיישבנו בפינה שקטה.

למרות שכל הפינות היו שקטות.

לא הרבה אנשים מסתובבים בפראג בשעות כאלו.
המלצרית שניגשה אלינו נראתה עייפה, למרות שרק התחילה את יומה
הארוך. הצצתי לעברה בעת שבחנה את התפריט ושקלה מה להזמין.
אני הזמנתי קפוצ'ינו בקול בוטח של אדם שלא מעז להסתכן ולהזמין
משהו שחורג מהשגרה הקבועה שלו.
היא הציצה בי בחצי חיוך, פנתה למלצרית והזמינה משהו בצ'כית.
המלצרית הביאה לנו שני ספלי חרסינה מהבילים מלאים נוזל לא מוכר
- בוודאות לא הקפוצ'ינו שהזמנתי.
פניתי למלצרית, מנסה להעמיד אותה על טעותה, כשהיא עצרה בעדי,
"תסתכן קצת, לא?" באנגלית לא ברורה. חייכתי אליה חיוך נבוך,
בלעתי את רוקי והנהנתי.
היא הושיטה את ידה לאחד הספלים וראיתי סימנים לא ברורים על
ידה. אחר כך הבנתי שאלו היו נסיונות התאבדות. אלא שזה כבר היה
מאוחר מדי.
היא לגמה בעדינות מקצה הספל, מהנהנת בהיסח הדעת. הושטתי את ידי
לעבר הספל השני, חושש לטעום אך באותה הנשימה גם סקרן.
זה היה נוזל סמיך ומתקתק, עד היום אני לא בטוח מה זה היה. גם
כשחזרתי שוב לפראג שנים אחרי אותו בוקר לא הצלחתי לאתר את
הנוזל ההוא.

יש אנשים בחיים שמשנים אותך, הופכים אותך מקצה לקצה. היא היתה
אחת האנשים האלו.

הברזתי באותו יום מההרצאה המתוכננת, נותן לה לגרור אותי לסיבוב
מאולתר בעיר הולדתה.

היא לקחה אותי לסמטאות חשוכות ואפלות, לבארים מקומיים וגם לגשר
קארל - בשביל הרשמיות.

למחרת היה היום האחרון שלי, אבל התקשרתי לעבודה להודיע שאני
לוקח שבוע חופש, ודחיתי את הכרטיס טיסה.

נשארתי.

בשבילה.

היינו נפגשים בבקרים באותה סמטה, ונפרדים שם בערבים. היא לא
היתה מוכנה לעלות לחדר המלון שלי, ולא לקחת אותי לביתה. לא
שהייתי לוחץ עליה או משהו. אבל רציתי שתישן חבוקה בזרועותי.

כשאמרתי לה את זה, היא הסתכלה עלי בעיניים מסתוריות, שלרגע
הבהבה בהן עצבות, להרף עין, ונעלמה כל כך מהר, שלא הייתי בטוח
שבאמת היתה שם.

אחרי השבוע הכי פרוע בחיים שלי, התקשרו מהעבודה, אמרו שהיה
משבר ושאני חייב לחזור. או שאני מפוטר.

ניסיתי לשכנע אותה לבוא איתי, אבל היא התעקשה שזה רק רומן של
חופשה, ושאני אסע בלעדיה, ושאם היא תתגעגע, אולי היא תבוא.

היא לא באה.

כמה חודשים אח"כ קראתי בעיתון שצעירה אלמונית התאבדה בבית מלון
בצ'כיה - אותו המלון בו אני הייתי - עם כדורי שינה.

לא היתה תמונה.

אבל ידעתי שזאת היתה היא.

התיאור לא השאיר מקום להנחות שהיתה מישהי אחרת.

מצמצתי את הזכרונות חזרה לירכתי ראשי, והסתובבתי חזרה מהחלון.

גור החתולים שלי התחכך ברגלי, ואשתי קראה לי מלמטה.

ירדתי בצעדים כבדים. שלג הסתיו הראשון תמיד משאיר בי הרגשה
כזאת.

''בייבי,'' פתחתי, ''יש לי משהו חשוב לומר...''

הגיע הזמן לפתוח בפניה את ליבי - על הפעם הראשונה שראיתי שלג
ראשון של סתיו.