שמש הבוקר של היום הארבעים ואחד החלה לזרוח מעל לכתף ההר. מעט
עננים גבוהים הסתירו את הפסגה שעדיין ניצבה שם מאיימת. אזניו
של יהושע עוד צלצלו מהקולות אבל בזכרונו עדיין הדהד קול הדממה
הדקה. בדממה הזו, בחשיכת הלילה שפחות מחצי סהר האירו, עזב את
אהרון, נדב ואביהו והזקנים והלך עם משה שכמעט נעלם מעיניו. כך
הלכו כשהוא הצעיר מתנשף ובקושי מדביק את צעדיו הקצרים והמהירים
של הזקן ההולך באפילה כשרק זקנו הלבן מנצנץ אל מול הלבנה ומראה
לו, ליהושע את השביל, כאשר הם עולים תחילה בתוך הואדי ואחר כך
על השלוחה. כך הוא נזכר עכשיו בבוקר היום הארבעים ואחד איך הוא
הסתכל אחורה וניסה לראות את הזקנים או לפחות את המדורות או
צללי האהלים, אך לשוא. הם המשיכו עד האוכף, שם מבלי לאמר מילה
סימן לו משה לעצור, באותו הסימן שהיה מסמן לעם בסוף כל יום
הליכה - יד ימין מושטת קדימה ואצבעותיה מונפות כלפי מעלה. אז
משה עזבו והלך ישירות אל תוך העננים, האש והברקים אל עין הסערה
שממנה בקע הקול הנורא הקורא: "אנוכי" ויהושע נשאר לבדו.
הלילה היה מעונן ללא כל כוכב, גם הלבנה נעלמה והחושך התעצם
והלך, יורד עליו ומקיפו. אוחז אותו באימה אפלה וסמיכה,
בערפילים ועשן. ופתאום נקישות, כך נזכר יהושע עכשיו בבוקר יום
הארבעים ואחד, איך הקשיב וניסה למצוא את מקור הרעש עד שהבין
שאין זה אלא שיניו הנוקשות מהקור ההולך ומכביד. אז גם שם לב
ששקו של משה עם שמיכתו ומזונו נותר שם לצידו. מה חשב משה,
המתכוון הוא לא לחזור? אך הנה השחר מפציע והבוקר חדש.
ויהושע לבדו, אף עץ אין סביבו וגם העשבים מועטים ואין ולו חיה
אחת. שקט. שקט מופתי. רחש לא נשמע. והאיש משה מה היה לו? אך לא
לו לשאול שאלות שהרי עליו לציית. כך צווה על ידי משה ודברו
כדבר אלהים. היום הראשון עבר עליו בציפייה דמומה אל עבר ההר
המכוסה בענן ובאש, במחשבה על המחנה שנשאר מעבר לשלוחה ובנסיון
לשמוע צליל של חיים. ואז עוד לילה אפל ודומם, ועוד יום, ועוד
לילה; הלבנה גדלה מדי לילה ואחר כך מתמעטת ואחר כך שוב גדלה,
ותנועות הענננים משתנות ונדמה כי העשן מועט יותר ורק צללית ההר
המואר באש והמעופל בענן נשארת מאיימת ומטרידה.
והנה בוקרו של היום הארבעים ואחד ולפתע קול, או שמא ההזיה
אוחזת בו, אבל לא! קולות צעדים, קצרים ממהרים. דחופים. החוזר
הוא משה? אך מה זה? לא משה הוא השב אלא כדור אש נע לעברו
במהירות והנה בא סופו. אך בכל זאת אסור לו לברוח, הן צווה.
ופתאום מתוך האש נגלות ידיים מוכרות והפנים הקורנות פניו של
משה. הוא שב והנה הוא קרב אליו ופניו זעופים, ללא מילה הוא
מסמן לו לשתוק, וללכת. ויהושע מציית והולך. לוחות אבן ביד משה
שהאט את צעדיו כאילו להכעיס. הנה הם קרבים לעיקול ופתאום יהושע
חוזר כאילו לשמוע, רעש, המולה במחנה צעקות וקרנות. קול קרב
במחנה! והוא ממשש את חרבו ומתחיל לרוץ כשידו האיתנה היציבה
עדיין של משה אוחזת בו בחזקה: "אין כל ענות גבורה ואין כל ענות
חלושה, קול ענות אנכי שומע." קולו המרעים של משה צליל רע נסוך
בו, צליל של כעס, של ארס, צליל של פורענות מתקרבת. במשך ארבעים
הימים בהם שהה לבדו לא חש באימה שחש בה כעת. אין זה משה השב.
מלאך רע הוא זה הבא לשרוף את המחנה.
מעבר לעיקול אור סנוורים אותו מכה, מזהיב, כעין השמש. והנה זה
פעמיים ששמשות חדשות מסמאות את עיניו. הוא מביט שוב אל האיש
שלצדו שפניו יוקדות ולוהטות בזעמו כלהבה, והוא רץ בצעדיו
הקצרים והמהירים ולוחות האבן מבהיקים בידיו. ויהושע בעקבותיו
רואה ואינו מבין, כיצד בלא לאמר מילה הלוחות לוהטים כגחלים
מורמים כמתוך האש ומושלכים בעוצמה רבה מטה מהמצוק וקול נפץ
אדיר עולה מלמטה ואחריו דממת אלהים מחרידה. יהושע המסנוור
שהליט פניו בידיו, מצליח לראות דרך האור המסנוור צורת עגל זהב
- הו מה נורא! והוא רץ אחרי משה, חרבו מבהיקה בידו וזעקת קרב
פורצת מפיו כהד לדברי משה: "מי לה' אלי" - קרב במחנה.