את המת הראשון שלי ראיתי בדמיון עשרות פעמים לפני שראיתי אותו
באמת. רק שבדמיון תמיד הצלחתי להציל אותו מההתקף לב. זה תמיד
היה התקף לב בדמיון שלי, לא יודעת למה. אולי בגלל שמת מהתקף לב
הוא יותר אסתטי ממת של טראומה, שאז יש מלא דם ולפעמים כוויות.
וגם בדמיון שלי חשבתי על כל הפרטים הקטנים, כמו למשל איך אני
אוכל להציל את המת מטראומה אם אין לי איתי תחבושת מטאלין או
חסם עורקים כל הזמן? עדיף התקף לב כי אז לא צריך כלום חוץ
מעיסויים והנשמות, ואת זה אפשר לעשות בכל מקום. פעם, כשרק
סיימתי קורס חובשות, לכל מקום שהלכתי הייתי לוקחת איתי ערכת
עזרה ראשונה, שיש בה הכל אפילו airway. אבל בשנים האחרונות,
הפסקתי לחכות למת שלי שיגיע. מדי פעם הייתי חושבת עליו, אבל את
הערכת עזרה ראשונה השארתי בארון.

המת שלי הגיע פתאום. לא יודעת אם אפשר בכלל להתכונן למת אבל
אפילו אם אתה יודע שלוש דקות לפני שאתה הולך לראות מת זה משנה
משהו. אני ידעתי רק בשנייה שראיתי אותו שזה המת הראשון שלי. אם
הייתי יודעת שלוש דקות לפני בטח הייתי רצה אליו ולא הולכת מהר.


אבל כשראיתי אותו, הוא בכלל לא היה נראה כמו המת שדמיינתי.
בדמיון המת שלי היה שוכב על הרצפה, נראה ישן, קצת חיוור אולי.
אבל המת הזה נפל עם הכסא וחצי שכב בתנוחה בלתי אפשרית, הוא היה
סגול ובכלל לא נראה כמו מיכאל. הוא נראה כמו בובה. והמכנסיים
שלו היו רטובות משתן.
בדמיון שלי הייתי רצה אליו, ובדרך צועקת לעובר אורח שיצלצל
למד"א, ומיד מתחילה בעיסויים והנשמות, שתי הנשמות על 15
עיסויים. ולפעמים עובר אורח היה בא ומצטרף אליי, הוא היה עושה
את ההנשמות ואני את העיסויים, או להיפך. עד שהדופק היה חוזר
למת שלי והוא היה פוקח את העיניים ואומר, ואי, תודה. הצלתם
אותי. אבל המת הראשון שלי עשה לי בחילה וגרם לי לרעוד בכל
הגוף. והוא היה שמן, אז לא הצלחתי להרים אותו ולהשכיב אותו על
הרצפה כדי לעשות לו עיסויים והנשמות. אי אפשר היה.
בדמיון שלי מסביב למת שלי צעקו אנשים ואני הרגעתי אותם. הוא
בידיים טובות, הייתי אומרת להם. אבל מסביב למת הראשון שלי היה
שקט.