בסוף, כשהיא כבר רצתה להתחיל הכל מחדש, אי אפשר היה.
לרגע נזכרה במשחק ילדות שהיא ואיילת שיחקו כל כך הרבה פעמים.
מה שהיה הכי מיוחד בו היא העובדה שתמיד יכולת להתחיל שוב, לא
משנה אם היית חולה, מת, או פצוע אנוש. אולי לשלם קנס דמיוני
קטן אבל לקבל לוח חלק לגמרי ותחושה שהנה הפעם זה יקרה.
כל כך הייתי רוצה לוח חלק כזה חשבה בקול. מאיפה הייתי מתחילה
אותו ? מאיפה התחילה המטוטלת הזו לנוע, משליכה אותי מקצה אחד
לקצה שני  ?
מחשבות מגוכחות, מכניסה לחם למצנם ונזכרת איך לפני שנה בדיוק,
נצנצו בתוכה ניצני מחשבות על מנוחה משמעותית במסע המפרך שלה.
רמת הגולן , היא וחברתה בדיוק סיימו מסלול וכבר היה לילה. הכל
הלך ההיפך מהמתוכנן, המסלול שהתחיל בריח של חופש אדיר ותחושת
שיכרון מהנוף הסתיים בכביש מבודד, בחושך, בלי טיפת מים ועם
הרבה תסכול. השלט הראה 35 ק"מ למושב יונתן והן יושבות ומחכות
לטרמפ, לפחות היה להן מספיק שכל לקחת פליז, היא מחייכת כשנזכרה
באיילת מכורבלת בקצה תחנת האוטובוס ומכריזה שכבר לא אכפת לה
להישאר לישון כאן, דווקא די כיף לה.
מצחיק לחשוב איך דברם התגלגלו מאז, על גיא בטרמפ שהגיע משום
מקום, על קשר שנרקם בצורה הכי מוזרה שיכולה להיות, על תחושת
שייכות אדירה שחיפשה מצע לפרוח וכבשה אותו באחת.
גיא היה הדבר הכי טוב שקרה לה, היא יודעת את זה היום. ברגישות
עבר איתה צעד צעד במשעול האהבה, מלמד אותה לא לפחד מאינטימיות,
לדעת להיפתח, להתמכר לקרבה. לפעמים היא מרגישה שאולי אהבה יותר
מידי, הרי זה לא הגיוני שמגע אחד יכול למוסס הרים של כעס על
העולם. אולי יש משהו לא בריא בעובדה שחיבוק או התכרבלות יתנו
כל כך הרבה כוח ? שמישהו יצליח לשלוף אותך מהבועה כמו ממחטה
מקופסה עם פתח צר מידי.
לקח לה זמן להבין שהריח השרוף שהתערבב במחשבות ואפף אותן היה
ריחם של הצנימים שכבר היו מפוייחים לגמרי.
היא בכתה.
הרימה את השפורפרת כמו מתוך היפנוט, וחייגה בלי לראות.