שוב החושך נדלק לאט, שובה אותי במבטיו החודרים לממלכתו האחרת.

הימים ימי ניגודים, ניגודי הנפש.
רחוב ירושלמי דקות אחר שקיעה מפתל פיתוליו בנבכי נפשי. כבר
מילדות התמכרתי לרגע הזה, לאורות המתערבבים, למלחמת החושך
באור. עולם שלם מתעטף בצללים, מניח להם לרעשי היום שישקעו בו,
לובש פנים אחרות המתעתעות בכל המוכר לי.
ונדמה כי אותו מאבק בין השמשות מתנהל בתוכי פנימה, במרדף אחר
המואר אל מול החשוך, ברצון להבדיל ובאמת המתערבבת. לו נפנה אלי
אדם ולחש : "פסוק לי פסוקך", הייתי אומר לו כי מקשיב אני
לשתיקת האדמה ומתהלך עליה אותה אדמה שאהיה בתוכה. כך למדתי
מפנחס שדה.
אני הולך והיא עוטפת  אותי בשתיקתה.
מסביב יש הממהרים לדרכם ואני מתפתה למחשבה כי אנשי היום ממהרים
לביתם מפנים מקומם לאנשי הלילה שיצאו, דגי יום ודגי לילה.
- " עשירי למניין " ? שואל אותי ישיש עטור זקן
זה מכבר איני חובש כיפה, נעצרתי, עומד בפתח בית כנסת אור בוהק
מתוכו אל פניי מחשבות רצות בי :
"אי אפשר, הרי אני בורח מכל המוכר והרגיל"
" געגוע דוקר בי "  
" יש לי חולשה לקשישים "

מה היה בו ברגע הזה שפשטה בו שלווה ?
שקיעה, דמדומים, שלווה, בית כנסת, ערבית, איש זקן, את..
פתאום גם את פשוטה לי ורציתי אותך לידי, לומר לך עד כמה אני
חסר את הפשטות איתך, עד כמה אני מתגעגע אליה ואלייך.
נכנסתי ואני גלוי ראש.
- איך קוראים לך ?
- ליאור, השבתי
- ילד שלי, ערבית אתה יודע להתפלל ?
- חייכתי, סימנתי עם היד , ככה - ככה.
ממגירה סמוייה נשלפת כיפה לבנה מונחת ברכות על ראשי.
- בא שב לידי, תכף החזן יתחיל להתפלל ואתה תעשה בדיוק כמוני,
בסדר ?
- בסדר.
כך אני, תינוק בעולם המוכר לי עד כאב, שבוי עד געגוע.
נשארתי לידו עוקב אחר אצבעותיו, חוזר אחר שפתיו נותן לו להוליך
אותי בשביל הידוע :
" יהא שמיה רבא מברך לעלם ולעולמי עלמיא "
כשנגמרה התפילה הבטתי בו אוסף את הסידורים באדיקות של מצווה,
מניח על מדף, ודמעות חנקו את גרוני
איה היא האדיקות בחיי ? איפה היא הפשטות שהייתה בי ?

כשסיים פנה אליי "ילד שלי, נשארת" ?
"כן", לחשתי, "שקט פה".
יצאנו החוצה, הרחוב כבר היה חשוך לחלוטין והלילה כבר התפרס בין
הבתים. איש זקן עם זקן אפור ואיש צעיר עם כיפה לבנה צועדים זה
לצד זה ורק הבל נשמותיהם מתערבב באוויר הקר.
הוא הניח יד על כתפי ולחש : " ילד שלי, אתה אדם טוב".
"אתה בטוח" ? שאלתי, מביט בפניו חרושות הקמטים, עיניו חייכו
אליי,
"אני בטוח" ענה.
חזרתי הביתה, ומן לאות של שלווה פשטה באברי.
תעתועי הנפש, הרהרתי, תוך בחישת הקפה, איך אותה מציאות בדיוק,
נדמית לך כאילו היא שיא השלווה או שיא היאוש.
רצף אותיות כחולות  מצטופפות למילים, מתכנסות לשורות על דף לבן
ומתוכו ניבטו אליי עיני הזקן מבית הכנסת, מביטות בי ברוך,
מקלפות מסכות של שקרים וכאב.