כי נמאס. כי אין דרך אחרת. כי כולנו חיים את אותם החיים. כי
הגיע הזמן להתעורר למציאות.

מישהו פעם אמר לי לא לפחד מהפחד. מי יודע מה זה פחד בכלל? כול
הבנות האלה כותבות על הבנים האלה שלא רוצים אותן  וכול הבנים
האלה שכבר חושבים שהם מספיק מפותחים בשביל לכתוב כותבים על
הבנות האלה שהם לא רוצים. ואני מרגישה קצת יותר חכמה אז אני
כותבת את אותם הדברים רק בעקיפין. שפה קצת אחרת. מדברת על אהבה
מנקודת מבט נורא כללית. שבעצם זה לא כזה משנה אם אני כותבת
"אובדן התמימות" ומתכוונת להוא שרק רצה ממני דבר אחד לבין אותה
ילדה בת 16 שכותבת "הוא רק רצה ממני דבר אחד". אז מה זה משנה
בעצם? כולנו מתעסקים באותם הדברים. וגם כשאני חושבת שלא אני
עדיין בתוך זה. כי מתי אני באמת מתיישבת לכתוב ומתי זה באמת
יוצא לי כמו שרציתי? כשאני פגועה ממישהו, כשאני פוגעת במישהו,
כשאני עצובה בגלל שהוא לא רוצה אותי, כשאני שמחה שהוא כן רוצה
אותי. אני כל כך בטוחה בבגרות שלי. השתניתי, אני רואה דברים
אחרת. רק עכשיו אני מבינה כמה זה מטומטם. לא התבגרתי. למדתי
עוד כמה מילים גבוהות שעושות את הכתיבה שלי טיפה יותר איכותית.
זה הכול. אבל זה מסתכם באותה השאלה תמיד, באותו הנושא. מדברים
על אהבה, ונמאס לי. כי כולנו חיים בבועה ורק עכשיו אני מבינה
את זה והגיע הזמן לפוצץ אותה. כי אי אפשר להמשיך ככה, לא ככה.
אני מתעלמת מכל מה שבאמת חשוב. מה זה אומר על העולם שלנו שרובו
מחובר רוב היום לפייסבוק? מה זה אומר כשהמבזקים בוואלה כותבים
על כך שבני זוג מסיימים קשר באמצעות SMS מה זה אומר על החדשות
ומה זה אומר עלינו. מה זה אומר שיש לי סבתא שגידלה אותי וחינכה
אותי והיום היא לא מצליחה לדבר. שלא לדבר על להזיז משהו בגוף,
אבל היא חיה וזה מה שחשוב. וכשאת באה לבקר אותה הכל נראה לך כל
כך אחר. עד לפני שעה התכתבת עם רוב העולם בפייסבוק ועכשיו את
רואה אנשים שלא מצליחים לאכול. שלא לדבר על לכתוב. ואז זה עולה
לך שוב. כל המדינה הזאת, המודרניזציה שהטמיעה חותם אפילו בבית
אבות שיקומי. יושב ליד סבתא שלך מישהו, בן אדם מבוגר שגם הוא
עבר אירוע מוחי, שגם אותו מאכילה הנכדה שלו, שגם הוא לא מצליח
להגיד לה לנקות מסביב לפה, אבל היא כבר יודעת שזה מה שהוא רוצה
שהיא תעשה, כי לפעמים לא צריך SMS בשביל להעביר מסר. אותו בן
אדם מבוגר יושב עם השרשרת הזאת של החברת טלפון סלולרי הזאת
שאני לא אגיד את שמה. הדברים האלה שילדים מחברים לטלפון ותולים
מסביב לצוואר. מיותר לציין שלא היה מחובר לשם שום טלפון. רק
השרשרת הזאת. שגורמת לך לתהות. על האנשים האלה שאף אחד כבר לא
מתייחס אליהם ואף אחד כבר לא כותב עליהם כי זה לא משנה, כי לא
משנה מה, הזיקנה היא דבר אסור. כי עוד כמה שניות תקבלו הודעה,
לסלולרי, לפייסבוק, למקושרים. לא משנה לאן בכלל. הודעה שתזכיר
לכם שאתם הדור הכי מתוקשר והכי רכלן שהיה אי פעם. הודעה שתשכיח
אותך מעצמך, ממי שהיית לפני שהיה לך פלאפון. שכשבן רצה לראות
אותך הוא התקשר לפני 10 בלילה לטלפון של הבית כדי לא להעיר את
ההורים, כי זה מה יש. ממי שהיית אז, כשרצית ללכת לחבר שלך פשוט
הלכת ולא נכנסת למחשב לראות אם הוא מחובר, משמע הוא בבית. מה,
הוא בבית ולא מתקשר אליי? וזה לא נגמר.