איך הייתי רוצה לכתוב בביטויים מפוצצים. להחליק אתך מתחת לאמת
ולגעת רק בקצה שלה.
להסתובב מסביב בפרארי של המילים ושכולם יבנו, מתחת לפוזה, למה
אני מתכוונת.
ובין הבנה להבנה יקנאו בבלינג בלינג של המילים שלי.
הייתי רוצה לזרום בנהר של מילים ארוכות שיעטפו את כולי ויטביעו
עד קצה האף - רק קצת כדי שאוכל לנשום. הייתי רוצה להיות
רוטשילד ולקנות לעצמי כל ביטוי שרק קיים. כל דימוי שנאמר אי
פעם. לתלות בחלונות ראווה בבית גדול ולהסתכל כל יום. הייתי
רוצה שאורחים יבקרו ויגידו שהמילים שלי הן היפות ביותר שהם
קראו. ומי צריך בכלל תמונה אחת כשיש אלף שכאלו.
הייתי רוצה לטייל במדינת המילים. ללכת בעיר הבירה, ולהכיר כל
סמטא. לבקר בארמונות המילים הגדולים אבל גם קצת בשכונות העוני,
כי גם במילים הדלות ניתן למצוא לפעמים אחת שזוהרת. אחת שאם היו
נותנים לה להכתב בשורות הארמון היו פתאום רואים שהיא הייתה
חסרה שם כל הזמן, והם רק לא הסתכלו מספיק פנימה.
איך הייתי רוצה לשבת על מדרגות הבית ביום אביבי מושלם, ושהשמש
תשלח אליי קרני מילים מלטפות. כל מילה תחליק על השיער הגלי,
תפול אל האישון הירוק ותמשיך עם הלחי העגולה מדי במורד הסנטר
החצוי. היא תשאיר סימני דרך וכולם ידעו שהיא הייתה אצלי.  כולם
ידעו שבתוך הורידים שלי זורמים ביטויים מדהימים מכל רחבי תבל.
ביטויים מנומשים וחיוורים. חלק יחסמו לי את העורק ויחלק יזרמו
היטב וידגדגו לי מבפנוכו.

איך הייתי רוצה לכתוב בביטויים מפוצצים. לשפוך על הנייר מילים
שתאהב. להחליק איתך מתחת לאמת ולגעת רק בקצה שלה.