הוא מעקצץ בקצות אצבעות הרגליים,
כאינספור נמלי קרח קטנות.
טיפותיו נכרכות על נעליי
ומכסות אותן בשמיכה לחה וקרירה.
מטפס מעלה בחיבוק אל ברכיי.
והן כואבות,
דואבות את עברן.
משם הוא מנתר אל המותניים,
אל הלמטה של הבטן.
מתמקם.
מלטף באצבעותיו הענוגות,
מגרה רגש של כיסופים,
של געגועים למשהו מוכר - לא מוכר.
עושה נעים.
באופן מפתיע - מחמם.
אך עם חדירתו למחזור הדם,
הוא נישא על ידי ורידיי אל הלב,
מדפן אותם במעטה קרח דק.
שם, זה כבר סיפור אחר לגמרי,
שם, הוא רק עצב צובט.
בנבכי הלב, חורף - משמעו בדידות.
לא התעטפות בשלל סוודרים, צעיפים
ושאר מלבושי חורף צבעוניים ועבים,
לא קפה מהביל שנשפת על אש כחולה,
לא התכרבלות עם ספר טוב מתחת לשמיכת פוך
כשרק האצבעות ההופכות את הדפים
מבצבצות, קפואות, מבעדה,
גם לא סרט טוב על המרקע.
כל אלה לא יסיעו הבדידות מן הלב והלאה.

והפנים?
הרוח כבשוט מצליפה,
הגשם ניטח בהם כאלפי סיכות.
מנקה, מזכך.
נסדקות בחיוך קתרזיסי נסתר...