זה הטבע הזה
זה החוף הזה
שמוציא אותך מדעתך.
זה הצבע הזה
זה הנוף הזה
זה יופייה המהמם של הזריחה.

אתה לוגם מן האוויר כמו מיין הילולות
אשר נמזג לכוס כסופה עת היפה שבכלות
התפרצה לתוך החדר ופתחה במחולות
ונעלמה ביום ראשון, כשחזרו ימי חולות...

זו הדממה הזו
החמימות הזו
שמרדימיך כמו תינוק בעריסה.
זו השממה הזו
והשלמות הזו
בם מלתעות האנושות עוד לא נגסה.

בנחיריך מדגדג ניחוח מלח מן הים
זה הרגע, השניה, אתה יודע, זה קיים,
אך רגעים כמו גבישי מלח אינם חזקים דיים
והחופים המופלאים יתגלו עוד בחוליים...

זה הכחול הזה
זה הטורקיז הזה
זה היעדרם הדי זמני של מנופים.
ה"לא יכול" הזה
והמרקיז הזה
הבניינים גושי כורכר הם כבר עוטפים.

אתה זועק, כועס, שונא עכשיו את כל הקבלנים
זו רצועת החוף שלך, אתה אומר, הם גזלנים
אתה תשכח מזה לגמרי כעבור כמה שנים
עת תנוח במלון עם אשתך והבנים...

זו הסככה הזו
השמשיה הזו
השירותים והמקלחת החמה.
הרווחה הזו
ההרפייה הזו
ההנאה כשחצי עין עצומה.

בזקנתך אתה הולך על קו החוף
בילדותך הוא השתרע לאינסוף
קריאות שחפים על צוק קרעו את עור התוף
עכשיו יש שם מסעדה, רוצה קצת עוף?

הכורכרים ההם
העננים ההם
והטבע שנראה לא מנוצח.
הדחפורים ההם
הבניינים ההם
ועל הנוף איש לא כתב עוד: "לא תרצח".