20.8.2016

שלום לך.
הגיע הזמן שאכתוב לך את המכתב הזה, כבר הרבה זמן אני מחכה, עוד
מ1991, אז...שהייתי בן שנה והחתול הראשון שלי נדרס.
מאותו היום אני כבר רוצה לכתוב לך את המכתב הזה.
אתה רע, כול חלק בך, ובאמת.. ניסיתי! אתה מוכרח להודות
שניסיתי, כמה שניסיתי... כמה שניסיתי לשנות אותך, למצוא את הצד
הטוב בך, אבל לא הצלחתי.
היום אני בן 26, אני עובד בעבודה שמתיימרת לכבד את עצמה, יש לי
אישה שמתיימרת לאוהב אותי, ואם להגיד את האמת גם אני מתיימר
לאהוב את עצמי.
אבל זה באמת קשה... ואתה יודע?הכול בגללך, אך אתה לא תנסה
לשנות את זה, אתה תביט ותצחק עליי, ואתה תיזכר באותו היום
ב1991 שבו נסעת חזרה הבייתה מהדודים שגרים בראש העין וסתם, כי
התחשק לך, דרסת את החתול שלי, החתול הראשון... אתה תסתכל עליי,
ילד בן שנה, בוכה, ולא מבין מה קורה ותצחק.
אתה עדיין כזה, תמיד היית ותמיד תהיה.
ואני יודע שאני לא מושלם, אני יודע שאני לא מוכשר, חכם, רזה,
יפה, מצליח וגם לא הכי נחמד.
אבל אני מבקש ממך רק דבר אחד... תאהב אותי, או אפילו לא! רק
תחבב אותי... אני אהיה סבלני, ואשתדל, באמת אשתדל... כי נמאס
לי, אני מניף את הדגל הלבן.
עכשיו אני זה שצריך להשתנות בשבילך, כי אתה גוף חזק וגדול
מידי, ואני יודע ששום דבר בעולם הזה לא יגרום לך לשנות את
דעתך.
אז אני אהיה אופטימי, סבלני, נעים, נחמד..ובסוף, בסוף אתה תבוא
אליי ותאמר לי בטון הספק עצבני ספק רציני שלך, כל הכבוד,  ואני
אחייך, לא חיוך שרואים.
אחייך מבפנים, כדי לא להביך אותך יותר מידי... אולי אסמיק קצת,
אבל לכל אחד מותר להביע רגשות, לא?
אבל למרות זאת..אני יודע. שבשנייה שאסתובב ואחזור הבייתה, אתה
תחזור לחברים שלך ותגיד להם כמה אדיוט ופתטי אני... ואני אשמע
אותך צוחק עליי.
אני לא אקלל אותך, אני רק אמשיך להעמיד פנים, כי כמו שאמרתי,
אותך אי אפשר לשנות.

מוקדש לך, המין האנושי.