באחר צהרים שמשי
של אמצע החורף
ישבנו כמו פעם
במרפסת לבי.
כתפי רעדו
ואתה הרכנת ראשך.
ביד רכה ובוטחת
עזרת לי לפרום את התפרים
הכי סמויים,
הכי נוצצים.
עורבי ההסוס רעו בשדות אחרים
שלוותך לא הופרה
אפילו פעם אחת.
התפר בשפתי דימם.
הנחת אז אצבע קרה
ובקול חם שאלת -
כואב לך?
ולא לחשת את שמי,
ולא ליטפת פני,
ולא אספת אותי אליך -
ואמרתי כן. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.