הרחק הרחק בפרברי העיר,
התגוררה לה מפלצת, שגודלה - בהחלט אינו זעיר.
והיא הייתה מאוהבת, בבחור אשר אותו תפסו עיניה,
ואהבתה אליו אובססיבית, עד שאחרות לא ידעו רחמיה.

והיא עיוורת לסביבה, מיופיו מסונוורת,
כי שייך הוא רק לה ולא לאף אחת אחרת.
הוא הביט בה שבריר שנייה, היא ראתה -
היא יודעת.

הרי חייב להיות זה נכון.
כי הוא, כמותה -
התאהב בה כבר במבט הראשון.

שקועה באופוריה, בחלומות מתוקים,
על נישואיה עם הנסיך - חיים ארוכים
ובלילות שנתה, הייתה היא חולמת
על היותה כבחירת ליבו
והייתה שוב נפעמת.

והייתה היא שוקעת רגעים אחדים
שוב באותם רגעים נעימים,
חושבת על חלונות נשמתו הכחולים
על טעם שפתותיו, מתוקים מתוקים.

ובכל פעם שעם אחרות היה מדבר,
רק מחליף מילה,
המפלצת השתוללה, נתפסה בקנאתה.
והייתה היא משגיחה אחר כל צעד עוקבת
לבדוק שלא יסתובב וישיח עם אף בת אחרת.
כי שייך הוא רק לה, ואותו לא חולקת
מקיפה באהבתה ממש כבר חונקת.

והיה הוא לנסיך העיר, המושל על כולם
ומצא לו את אהבתו - היחידה לעולמי עולם.

והכריז הכרוז במרכז ובפרברים,
על הזמנת העם למסיבת הנשואים,
מה רבה תהיה החגיגה לשני האוהבים,
אשר בטקס שיערך לכבודם, יתייחדו לעולמים.

וכששמעה זאת המפלצת, רתחה היא מזעם
הרי התאהב הוא בה, מה פתאום מתחתן,
חזיז ורעם!
כיצד יכול היה להסתכל, הוא שלה,
היא יודעת! מהרגע שהביט בה -
נפל בקסמיה - היא משתכנעת.

והמפלצת שבורת לב,  
כעת, הוא עם אחת אחרת
ואין היא עוד בחירת ליבו
בבכי ממררת.

ובו מאוהבת, על מעל הראש וקצה השערה ויותר
מדוע עשה זאת? מדוע אינו מוותר?

ואהבה אותו יותר מכל ואת חייה נתנה בשבילו
והיה הוא תאוותן, לקח אחרת והפנה לה גבו.
ואין הוא ימצא לא עכשיו ולא בעוד מיליון שנה
אחת שתצליח לאהוב אותו כזו אהבה.

ונישא לה הנסיך והיה שלה לנצח
והמפלצת נשברה, ומשברון הלב
וכאבה, ירתה לעצמה במצח.

ועד היום מדברים
ומספרים סיפורים,
כי אשת הנסיך,
אשר היה למושא אהבתה,
הייתה תמיד, תמיד משוגעת טיפה.
והייתה היא מקנאת לו,
וגם קצת בעצמה.

הרחק הרחק, התגוררה לה מפלצת
שגודלה אינו זעיר -
הייתה זו מפלצת קנאתה מפרברי העיר.