הדוכנים  הפיצו ניחוחות. הרעש התפזר במהירות והשמיים התפרסו
במוזאיקה רבת גוונים.
חושיה ידעו שזאת השנה האחרונה של הפסטיבל בעיר. אף על פי
שהתעייפה מכובד השנים, התהלכה בקלילות. רגליה סחבו אותה לאותם
דוכנים בהם היא ביקרה במשך השנים.
דוכני היוקרה, דוכני האמונה, דוכני האהבה ואושר משכו אליהם אין
סוף אנשים מזיעים וצמאים.
טורים ארוכים נוצרו תוך שניות ספורות על יד דוכני תהילה
ופרסום.
כן, היא ביקרה כאן שנים .
היא נעצרה ליד הדוכן האמונה. מסכות בשלל צבעים היו תלויים
בצפיפות למעלה  ואנשים הקפיצו את גופם, כדי לגעת בעובי המסכה.
הרי העובי הוא זה שקובע. מסכת אמונה עבה מגנה על האור לאורך
הזמן.
היא נזכרה בעצמה. גם היא הייתה קופצת ומלטפת את פני המסכות
רבות בתקווה להיות חיילת נאמנה של מסכת האמונה.  
אמונה הוא רכוש יקר וצריך לשמור על המסכת האמונה כדי שלא תישרף
או תפגע.
היא נזכרה שלא שמרה על מסכות האמונה בנאמנות יתר.
מסכות היו נשברות, נשרפות בשמש, נרטבות במים.
שנים רבות היא הייתה מגיעה לפסטיבל כדי לתקן או לקנות מסכה
חדשה.
עד שוויתרה.
אמרה לעצמה :"טוב, אם ככה... אסתובב עם עור חשוף, אי אפשר להגן
לנצח על משהו שיפגע בכל מקרה".
היא הסתובבה בין הדוכנים ואיבדה  את פיסות  שפת אמה בכל מקום
שעברה. פרפרי המילים עזבו את לשונה, כל פעם שפתחה את פיה.
דוכני השירה והריקוד משכו אותה יותר ויותר, כי לדבר כבר לא
יכלה.
היא מצאה שדוכן המוזיקה היה ממוקם קרוב לדוכן התהילה.  בעלי
הדוכנים הללו היו שותפים במשך השנים ועם כל פיסת מוזיקה , היו
נותנים מנורת תהילה בחינם, כתוספת. מנורה זוהרת שהקרינה אור
מסנוור, אשר אף פעם לא חימם.
מנורות כאלו היו זרוקות אצלה בבית בכמויות.
עד שוויתרה. רגליה בגדו בה עם השנים, לא נשאר מקום לריקוד.
קולה נעלם וברח לשדות כמו שפן מפוחד. היא  אפילו לא טרחה לחפש.
הרי לא רודפים אחרי ארנבות בשדות  עם ידיים חשופות.
היא נעצרה ליד הדוכן המיוחד במינו. דוכן האהבה.
אנשים הציפו והצטופפו מסביב. היה קשה להם לנשום ולנשוף.
תפוחי אהבה התפזרו  על הקרש האדום ואנשים ללא אבחנה דרכו על
פרות הבשלים. התפוחים התמלאו בלכלוך ובכו. אך אף אחד לא שמע
אותם. הרי כולם חשבו שפירות לא יודעים לדבר.
וחוץ מזה מי יקשיב למי ברעש כזה, בלחץ כזה.
אנשים העמיסו ודחפו תפוחי אהבה לכול מקום שאפשר. היא נזכרה
באותם שנים שגם דרכה על הפירות הזועקים.
היא גם נזכרה באותו היום שהגיעה לדוכן האהבה, התבוננה בפני
התפוח הסובל, והבינה שמקומו על העץ, ולא על הקרש האדום,
המלוכלך בזימת העקבים.
היא הרימה את התפוח המתוסכל ועטפה אותו כאילו היה הוא תינוק.
עטפה אותו במטפחת לבנה והחזירה לעץ אמו.  הוא חייך אליה חיוך
מאושר ונדבק לענף.
היא הבינה שהאהבה היא באוויר...  על האדמה...
היא נשקה את האדמה לעיניי האנשים המופתעים.
ככה היא נזכרה בימי ביקוריה  בפסטיבל.
שנים עברו וחלפו בפניה כדוכני האמונה, האהבה,  תהילה...

היא החליטה להתרחק מהרעש של הדוכנים. אנשים הסתובבו סביבה
בקרוסלה של הזמן. היא האטה וכיוונה לרחובות שקטים ובודדים.

לפתע שמעה קול מופלא הקורא בשמה.
היא התהלכה בכוון הקול.  הקול היה מוכר עד דמעות. כן היה זה
הקול שלה שקרא לה ברכות.

הקול לחש לה "מה ברצונך לעשות?".

היא השיבה "הגיעה הזמן שאלמד את שפת הפרחים".

אכן הייתה זאת שנה אחרונה של הפסטיבל עבורה.