אח שלי סיפר לי שמישהו נרצח בעיר, ממש במרכז העיר ליד תחנת
המשטרה, סיימתי את הקפה ויצאתי לראות. רק להיות שם, זה כל מה
שרציתי, לראות, להרגיש, אולי זה יחזיר לי משהו מפעם, איזה רגש
חבוי או משהו חי אחר. משהו לא משעמם. רציתי לראות את הדם.
לא הופתעתי, זו היתה שלולית דם רגילה. ירד גשם כל הלילה אבל
כמובן שלא הכל נשטף - דם סמיך ממים.

נעמדתי לרגע וכמו תייר נלהב - שאולי רציתי להיות - הוצאתי את
הטלפון הנייד שלי וצילמתי את השלולית.
כמובן שבתמונה זה נראה שונה, בתמונה אין שום חשק לגעת בזה,
להרגיש את זה. כשהסתכלתי על זה רציתי לדעת אם זה חם ואיך מרגיש
דם אמיתי, לא דם שיוצא מהאצבע שנחתכים, דם שיוצא שמתים, כזה
שנשאר אחרי שמרימים את המעיים שלך מהרצפה. רציתי לדעת מה הטעם
של זה, להרגיש את זה על הלשון, לשחק בזה בפה כמו שמשחקים עם
ליחה כשאין לאן לירוק אותה.

עזבתי את המקום מאוד מהר, לא כי לא רציתי להשאר אלא כי אנשים
התחילו להסתכל עלי, כאילו אני הרוצח שחוזר אל הזירה - כמו
שתמיד אומרים בסרטים. האמת, אם הייתי רוצח, הייתי חוזר אל
הזירה, למה לא? הייתי רוצה לראות אנשים נהנים מהעבודה שלי.
עוצרים, מסתכלים על שלוליות הדם, משתאים - איך הוא יכל לעשות
את זה?, מקנאים. הייתי מת להיות רוצח, אם זה לא היה מכניס
אותי לצרות, הייתי רוצח - מבחינתי זה חלום שאולי אף פעם לא
יתגשם.

נכנסתי לבית קפה לא רחוק משם ,הזמנתי סושי, כוס מים וקפה, 2
רולים חתוכים, אחד צמחוני והשני עם סרטן ואבוקדו, לא הסושי הכי
טוב שאכלתי, אבל לא רע, הקפה היה טוב - חזק.
אישה בת שישים ומשהו יושבת עם הבת שלה בשולחן קרוב. נשים נאות,
מטופחות. הן מדברות על הבעל של הצעירה, כנראה שהוא לא יודע
משהו שהן כן, אני נחוש לדעת מה זה, זה לא אמור לעניין אותי אבל
אני רוצה לדעת. הן שמו לב שאני מקשיב להן והנמיכו את הקול. אני
מוציא את המחשב הנייד ופותח  אותו על השולחן, תמיד אנשים
מסתכלים שאני עושה את זה - תמיד כאילו זו פעם ראשונה שראו
מישהו עם מכונה מופלאה כזו. הפעם זו המלצרית עם העיניים
המדהימות - היא לוטשת אותן במחשב כמה שניות וכאילו כמבינה
מסיטה את ראשה במכה אחת שמאלה. אני תמיד מוציא את המחשב כשנהיה
שקט מידי, אנשים חושבים שאני לא מקשיב להם כשהוא על השולחן,
כאילו זה קיר שמפריד ביני לבין העולם. אני מוציא אותו כי זה
גורם לאנשים לדבר ביותר - אולי אף ביתר - חופשיות. הן מגבירות
את קולן לאחר צליל הפתיחה של המחשב שלי, כאילו קיבלו גושפאנקה
שאף אחד לא שומע.

אריה קוראים לו ,לבעל, והיא, הצעירה, מחביאה עוד גבר באמתחתה -
עדי. היא לא מתחרטת, חבל לה על הילד המשותף שלא יאמין באהבה
שיגדל. היא מדברת על כך שלא חשבה שתגיע למצב כזה ואילו היא
בעצמה האמינה כי תחיה את חייה עם אריה, היא לא יודעת את מי
להאשים אפילו אז היא מתוסכלת. אני מתחיל להשתעמם מהסיפור.  אני
סוגר את המחשב הנייד ושם אותו בתיק בתנועה מהירה אחת, הצעירה
מרימה את ראשה ומסתכלת עלי, הזקנה לא טורחת לסובב את גופה
ובתמורה מסתכלת על בתה המסתכלת עלי. אני מחייך אליה, אומר לה
שהיא יפה וחבל שאני לא עדי כי הייתי מת לזיין אותה. היא המומה,
היא פוערת את עניה ובוהה היישר אל תוך עיניי שלי תוך שהיא
מסננת "איך אתה מעז?'' מבין שפתיה.
אני מסתובב והולך, לא מחכה ליותר מזה, אני אוהב לעקוץ וללכת,
כמו עקרב או סרטן. אני זורק על הבר 120 שקל בדרכי החוצה. היא
עוד צעקה עלי כשיצאתי, אם היא רק היתה יודעת כמה טוב זה עשה
לי, אולי היא היתה מפסיקה.