"אוף. גם הכניסה הזו סגורה. איפה כולם?" איך רק לי זה יכול
לקרות! למצוא את עצמי תקועה בחצר של שומקום! ועוד לדבר
לעצמי... למה? למה אני תמיד חייבת להתנדב לכל שטות של התנועה?!
איזה מקום מסריח! גם כן העירייה והשטויות שלה... 'כנס'. איזה
כנס ואיזה נעליים... אני סתם מסתובבת פה כמו איזה עמיר פרץ
בישיבת ממשלה - אין לי מושג מה אני עושה פה!
"עוד צליל חיוג ללא מענה! אם עוד בנאדם אחד מהשבט הארור הזה לא
עונה לפלאפון שלו - ביום פעילות הבא אני שוברת לכולם את
הפלאפונים!"
כן מאיה, תדברי לעצמך. תמשיכי לחשוב בקול רם עד שמישהו יבוא
מאחורייך ויחשוב שאת מטומטמת.
"אוףףף!! אני שונאת את השבט הזה!"
-"גם לך אף אחד לא עונה?"
-"כן. שבט של דגנרטים! פתאום אף אחד לא עונה לפלאפון שלו." ואז
שמתי לב שאני כבר לא מדברת לעצמי, פדיחה משהו."מה? רגע, וואי!
מאיפה אתה באת? הייתי בטוחה שאני פה לבד..." קטע לא נעים
הייתי אומרת...
-"הבנתי את זה כבר לפי זה שדיברת לעצמך..."
נראה לי שהסמקתי באותו הרגע, לא סגורה על זה.
-"קורה, אתה יודע... יש לך מזל שלא היית פה קודם, דפקתי חתיכת
מונולוג..."
-"האמת היא שאני מסתכל עלייך כבר קרוב לחצי שעה."
אם מקודם לא הסמקתי - אז עכשיו כן...
X
-"אני לא מצליחה לכתוב המשך לסיפור!"
הוא תמיד אמר שיש לי כישרון יוצא דופן לכתיבה. מה הוא חשב
לעצמו?!.
-"אולי בגלל שזה אוטוביוגרפי וכבר נגמרו לך האשליות להמציא על
עצמך?" דנה תמיד ידעה לקלוע לנקודה. גם לכואבת ביותר.
-"זה לא אוטוביוגרפי! יש הרבה דמיון!"
-"או.קיי., סוג של. קראת לדמות הראשית מאיה!"
-"איך את רוצה שאני אקרא לה? אני לא יכולה לדבר על עצמי ועל
דברים שקרו לי בשם אחר...או.קיי. הבנתי את הפואנטה. למה את
תמיד חייבת להיות צודקת?!"
שנאתי אותה באותו הרגע. איכשהו היא תמיד צדקה. אפילו אם זה סתם
על הסיפור המזורגג שלי שאני מנסה לכתוב כבר שבועיים וכל מה
שיצא ממנו זה דף וחצי, והיא אפילו לא קראה אותו!
דנה הייתה החברה הכי טובה שלי. טוב... סוג של. אף פעם לא באמת
הייתה לי 'החברה הכי טובה'. בהגדרה, כמובן. אבל בתקופה
הספציפית הזו - היא זו שעמדה שם להרים אותי, כשכל שאר ה'חברים
שלי' היו עסוקים מדי בכדי להבחין שנפלתי. ונפלתי חזק.
דנה הייתה בחורה יפה עם שיער גולש שחור. שחור ממש, שחור פחם.
בחורה רזה כזו, נראית כמו בובה. התחברנו רק בכיתה ט', כשעברתי
לתיכון. אף פעם לא שמתי לב אליה יותר מדי עד אז, אבל מהחטיבה
לתיכון כנראה שמשהו בי השתנה, יש אנשים שקוראים לזה 'להתבגר',
אבל כל עוד זה קשור אלי- אי אפשר לדעת.
בהתחלה היא הייתה ממש לבד, באמת. הייתי רואה אותה בשיעורים
יושבת ולומדת והכל, ממש כאב לי עליה, עד שלקחתי אותה תחת חסותי
והפכתי אותה לאחת מן המניין! (נו, ויש אנשים שאומרים שאני לא
בנאדם טוב...). לאט לאט כולם בבית הספר ידעו מי זו דנה שטמפלר.
כמעט כמו שידעו מי זו מאיה לוין. אני, כאילו דה.
-"טוב, תפסיקי לחלום ותעזבי את הסיפור הזה כבר. זה לא יכול
להמשיך ככה, את חייבת לצאת מזה."
-"וואו דנה, את והתובנות שלך..."
-"מספיק עם הציניות שלך כבר. יאללה, קומי - יוצאים."
-"מה יוצאים? לאן? חשבת לעדכן אותי? את חייבת להפסיק להחליט
בשבילי מתי יוצאים ומתי לא ומה..."
המשכתי לדבר לעצמי עד שלפתע הרגשתי מטח בגדים שנזרק עלי...
-"הג'ינס החדש והחולצה האדומה...לא. הירוקה עם הפסים? לא, פסים
לרוחב זה משמין. אולי זו... כן! זו!" דנה המשיכה ל'סדר' לי את
הבגדים עד שזרקה אלי מבט,
-"אל תסתכלי עלי במבט הזה, את יודעת שאני שונאת אותו." היא בטח
התכוונה למבט התמוה שתקעתי לה, מה שאמר - 'מה את רוצה ממני
לעזאזל?!',
ומיד המשיכה - "אנחנו יוצאים בדאבל, אני ויוני, ואת וגיא."
-"מה? מה גיא? מה קשור גיא, מי זה גיא?" סוג של הלם, ולהיות
בהלם בזמן שמתלבשים זה לא מעשה חכם, מסתבר, אז מיד הוצאתי את
שרוולי הג'ינס מהידיים. "אמרתי לך שאני לא רוצה שתשדכי לי
אנשים. במיוחד לא כאלה שמעולם לא ראיתי, ובטח שלא אחד שקוראים
לו גיא!"
דנה צחקה, לא ברור אם על מה שאמרתי או על זה שסופסוף הצלחתי
ללבוש את הג'ינס במקום הנכון, "מה הבעיה שלך?"
-"לא יודעת, לא נשמע לי השם..."
-"אוחח... את והבררנות שלך. בקיצור, גיא הוא חבר של יוני,
ואנחנו יוצאים היום ברביעייה. את חייבת כבר לקדם את התוכנית של
'לשכוח מאמיר'."
-"היית חייבת להזכיר את השם שלו?!"
וואו איך שהפרצופים שלי יכולים להתחלף בשניות.
X
אמיר הוא גם חלק מהסיפור המזורגג שלי. לא זה שכתבתי, הסיפור
האמיתי.
אמיר הוא זה שהיה החבר שלי והחבר הכי טוב שלי במשך שנתיים
וחצי. עד לא מזמן (תלוי מה זה מזמן, בהתחשב שכל שנייה בלעדיו
משתווה לנצח...), או עד שהוא החליט שלא מתאים לו יותר, אפשר
לקרוא לזה איך שרוצים. אמיר הוא האהבה הראשונה שלי. הוא זה
שלימד אותי לאהוב, לימד אותי לחיות. לימד אותי להנות ולצחוק
מכל דבר, והכי חשוב - היה המורה שלי בשיעור על החיים - 'איך
להיות צינית בכל אירוע?'.
אמיר לא יפה מדי, ולא מושך מדי. או בקיצור - הוא לא מהבחורים
שכל הבנות תמיד רצו ובאיזשהו שלב של התיכון באה איזו כונפה
צפונבונית בשם 'מאיה' והשתלטה עליו. ממש לא. הוא פשוט הוא.
מצחיק וסקסי. המצחיק וסקסי שלי.
אה, כן. ולא בוגר במיוחד, מסתבר.
"סבבה, אנחנו יורדות." וניתקה. הילדה הזו מכורה לפלאפון שלה
כמעט כמו שאני מכורה להיינס.
"מה יורדות? עדיין לא התאפרתי!" היא הולכת לשנוא אותי.
"מאיה, מה לך ולאיפור?"
"אז נכון, אני לא מתאפרת... אבל יכולתי להתאפר!"
דנה דפקה לי מבט של 'הא?!'
"אממ... אני לא ממש רוצה לרדת..."
ואיכשהו הגעתי למצב שאני כבר בתוך המעלית, לוחצת על קומה '0'.
מה שבכלל קטע אירוני, כי בדיוק חשבתי על כמה שאני אפס!
"הוא נורא נחמד, נראה טוב, תסמכי עלי, את ממש תאהבי אותו."
מילה קצת גדולה... לאהוב.
אולי אני באמת צריכה להפסיק להיות כזו שלילית. אולי אני כן
אוהב אותו, וסופסוף אוכל להוציא את אמיר מהראש?!
ההיכרות באוטו לא הייתה משהו. כמה כבר אפשר להעריך בנאדם כשהוא
יושב בתוך רכב... ועוד בתוך דיאטסו טריוס. (באמת שהרכב יותר
מרשים אותי מאשר כל דבר אחר שעומד לנגד עיניי באותו הרגע...)
אז שלום שלום. נעים מאוד. כן, אני מאיה.
יופי. מה עכשיו?!
"מאמי, אולי ניסע ל'אטמוס'?" גם כן דנה וההצעות שלה. איזה
מקומות היא מוצאת!
ה-'Atmos'. פאב קטן באיזור, דווקא נחמד. אבל מה זה השם הזה?!
זה כמו 'עמוס', אבל עם T תקועה כזו... (כל הזכויות שמורות
לאיתן...). אבל באמת שזה מקום נחמד. לא גדול מדי, אבל די
אינטימי. יש שם אחלה מוסיקה, הכל מהכל. ממש מתאים לכל אירוע.
היה נראה כאילו הנסיעה לפאב נמשכה לנצח.
מן שתיקה מוזרה כזו באוויר, שזה מוזר, כי אני לא בנאדם ששותק
הרבה. אלא אם אני נכנסת לאחד מהדיכאונות שלי. אבל אז זה משהו
אחר לגמרי.
מדי פעם דנה זרקה איזו מילה ליוני על זה שיום השנה מתקרב, יוני
הקניט אותה, וגיא שתק ורק צחקק מדי פעם. שזה חמוד, לצחקק.
ואני? אני רק שתקתי כל הדרך, מביטה החוצה מהחלון, וחשבתי לעצמי
שהלוואי ונפגוש את אמיר, שאולי משהו השתנה.
יוני היה חבר של דנה, שלשם שינוי התחברתי אליו די מהר (אני
בד"כ שונאת אנשים!). ממש אהבתי אותו. הוא מסוג האנשים שהצבא
דפק להם את המוח מכל השירות הקרבי הזה והשמירות שלא נגמרות
ומרוב שעמום אתה כבר לא יודע מה לעשות עם עצמך, אז אתה מוצא את
עצמך מנהל שיחות נפש עם הזבובים או מטפס על הקירות בעמדה או
משהו בסגנון הזה. אני מכירה את זה מקרוב, גם אני עברתי את זה.
עד שהחלטתי שזה הורס אותי וזה לא בשבילי, אז לקחתי את הרגליים
שלי ויצאתי לג'וב, ורק אז חזר לי החיוך לפנים. החיוך הציני,
כן?. אני אוהבת את המדינה שלי, אבל, היי, אני אוהבת גם את
עצמי, את הבריאות שלי, ואת בריאות הנפש שלי! אז זה לא כזה נורא
שיוני קצת חולה נפש, הוא חולה נפש כזה חמוד! ובינינו, מי
מאיתנו לא קצת חולה?
X
את אמיר הכרתי עוד כשהיינו בתיכון. הוא למד שנה מעלי. ערב אחד
היה איזשהו כנס/ועידה בנושא ירושלים וכל הבלאגן שמסביב. אז אני
נשלחתי מתנועת הנוער שלי, בתור אחת שידועה עם דעות חריפות בכל
נושא, והוא נשלח מהתנועה שלו. ושם בכלל הייתה לי פדיחה איתו.
הייתי בטוחה שאני לגמרי לבד, ועוד הייתי עצבנית על זה שנתקעתי
בחור הזה, אז דיברתי לעצמי. יותר נכון - צעקתי על עצמי. עד
שהתברר לי שלא הייתי לגמרי לבד... ואני גם בטוחה שהסמקתי באותו
רגע, למרות שעד היום אמיר טוען שלא. בסופו של דבר, שנינו
נתקענו שם לבד כמו שני ילדים מפגרים, כי רק אנחנו לא ידענו
שהדבר הזה התבטל. מהר מאוד גילינו הרבה נושאים משותפים, ומשם
זה כבר זרם. פוליטיקה וזה - תמיד מרתיח אותי.
התאהבתי בו מהרגע הראשון.
הכי שנאתי את אמיר כשהוא לא ידע להביע את עצמו. היה לו קשה
לבטא את עצמו ואת הרגשות שלו, כמו כל אשכנזי טוב. עד שהוא
סופסוף הצליח להצהיר בפניי על אהבתו, הוא פשוט היה מסתכל לי
בעיניים במבט עמוק, עם החיוך דבילי הזה שלו, והעיניים שלו פשוט
זרחו. לקח לו חצי שנה לומר שהוא אוהב אותי, למרות שזה היה ברור
עוד מהחודש הראשון. עוד כשהיינו חברים ממש טובים. וזה מה
שהיינו. ובאמת שאין לי מושג איך הצלחנו להחזיק מעמד כל כך הרבה
זמן בלי להיות ביחד, כל דקה שלא היינו ביחד הייתה מיותרת. לקח
לנו שלושה חודשים לגלות את נפלאות המשיכה המינית בינינו, וזה
היה יותר מדי. היינו עושים המון דברים ביחד, כמעט הכל. הוא דאג
לי ותמך בי וידע מה אני אוהבת ומה יעשה לי טוב בכל רגע נתון.
פחדתי מהחיים בלעדיו, מלהפסיק להיות איתו, להפסיק להישען עליו.
מי מכיר אותי יותר טוב ממנו? מי עוד ידע מה יצחיק אותי, איך
לשמח אותי כשאני עצובה? איך אפשר להתחיל לבנות את כל זה עם
מישהו חדש?
כעסתי עליו שהוא השאיר אותי לבד.
X
כשהגענו לפאב, היה שם ממש שומם וריק, מה שממש לא אופייני
למקום, אז דפקתי לדנה מבט מעצבן, ונסענו לטיילת של תל אביב. זה
לא שאני מתה על הטיילת של תל אביב, או בכלל על תל אביב על כל
כבישיה וחניותיה ותמרורי ה 'אין כניסה' וה'אין פרסה' שמוצבים
כמעט בכל מקום שאתה רוצה לפנות או לפרסס בו (כי שום דבר לא
מובן לך בכביש וקצת הלכת לאיבוד...), אבל דווקא די נחמד שם
בלילה. חיפשנו חנייה בערך חצי שעה עד שאיבדנו סבלנות וכבר
נכנסנו לאיזה חניון מאולתר של איזה גנב אחד שלוקח בערך 70 שקל
לשעה. מסתבר שעריית תל-אביב לא מאמינה בחניונים חינם. (או
בעלות מינימאלית של 10 שקלים...) מוזר. אני לא בטוחה שהן
יודעים בכלל מה זה "מקום חנייה". (נו, המקום הזה שמשאירים בו
את האוטו רק כדי לחזור ולגלות שבאופן מפתיע הוא נמצא במקום אחר
לגמרי, כי פקחי חנייה לא באמת שמים לב מאיפה הם גוררים רכבים.
דרך אגב, שמתי לב לעובדה שפקחי חנייה הם האנשים היחידים
שמאושרים לעבוד בשבתות!).
בטיילת הייתה סוג של אווירה אינטימית כזו, שקט וחושך, ורק הירח
המלא והכוכבים שבשמיים, ככה שישר נזכרתי באמיר. ירח מלא- אין
דבר יותר רומנטי מזה. הים היה שקט, וגם הטיילת. כמעט ולא היה
איש. הדבר היחיד שנשמע הוא רעש גלים המתנפצים על החוף.
יוני וגיא הלכו מקדימה, ודנה משכה אותי אחורה והתחילה לנזוף
בי. אמרה שאני "קרה אל גיא" וש"איך אני רוצה להתגבר סופסוף על
אמיר אם אני לא נותנת צ'אנסים". ולמה אני לא מקשיבה לה כשהיא
מדברת אלי ויותר מזה כבר לא יכולתי לשמוע. ידעתי שהיא צודקת
אבל לא באמת היה לי כח להקשיב לה. חשבתי על זה שאני באמת כבר
צריכה לשכוח ולמה אני לא מסוגלת להרפות מזה, אבל כל מה שהמחשבה
שלי הייתה מסוגלת להתרכז בו זה בים, ולמה יש שם כל כך הרבה
חצאי-ג'ריקנים כחולים כאלה של 20 ליטר, ושזה בזבוז של ציוד כי
הרי בתנועה היינו משתמשים בהם כל הזמן.
לא יכולתי להתרכז, אבל בשלב כלשהו מאסתי בחפירה האינסופית שלה,
אז יצאתי מזה וגלשתי לתוך השיחה של יוני וגיא.
גיא באמת היה נחמד. באמת נראה טוב כמו שדנה אמרה. גבוה, וחסון
כזה. עיניים טובות. רק להסתכל עליו נתן לי הרגשה של ביטחון.
והוא אחלה. והוא מצחיק, ושנון, והכל. אבל הוא לא אמיר.
אבל זרמתי, ובסוף הערב הוא יצא עם מספר הטלפון שלי, דנה יצאה
עם חיוך מאוזן לאוזן, ויוני עם החיוך האדיוטי שלו כשהוא מחייך
שאין לו מה לומר אז הוא סתם נראה כמו איזה ילד כאפות. ואני עם
חיוך מאולץ וטיפת שמחה בלב מזה שסופסוף עשיתי משהו ששימח את
דנה. הילדה הזו כבר צריכה קב"ן מכל הדיכאונות שלי.
X
גיא גדול ממני בשנה וחצי. כל כך בוגר. השתחרר משירות קרבי לפני
כמה חודשים, אבל הוא מאלה שלא נתנו לצבא לדפוק להם ת'מוח.
כנראה שתמיד הוא היה יציב כזה, כמו החיבוקים שלו. אהבתי לחבק
אותו. גיא היה מסוג הגברים שקשה לא להתאהב בהם; מראה אהבה, אבל
לא נואש ודביק. קנאי, אבל לא חונק. סוג של גבר מושלם שכזה,
מאלה שכל הבנות תמיד ירצו, תמיד יאהבו.
רק אני לא הצלחתי להתאהב בו.
וניסיתי, כל-כך. אפילו החזקתי איתו חודש ביחד. חודש שלם. מיותר
לציין שהוא ידע על אמיר, לא רציתי לפגוע בו, אז הוא ידע על כל
הסיפור מתחילת הקשר.
ערב אחד, גיא ואני עמדנו לצאת לאכול, ובזמן שהתארגנתי בבית
וחיכיתי לו שיבוא לאסוף אותי, קיבלתי הבייתה משלוח פרחים - זר
ורדים ורודים. האדם הראשון שעלה לי לראש היה אמיר, ואז נזכרתי
שאנחנו כבר לא ביחד אז אין לו טעם לשלוח לי פרחים. דעתי השתנתה
ברגע שראיתי את הפתק המצורף -
"למרות הכל, אני אוהב אותך."
מתוך אינסטינקט התקשרתי אליו, לא יכולתי להתאפק, רציתי לדעת אם
זה היה הוא. קיוויתי לשמוע שזה היה הוא. רציתי לשמוע את הקול
שלו, שהתגעגעתי אליו כל-כך... כשנפרדנו הבטחנו לעצמנו שננתק את
הקשר, כדי שלא יהיה לנו יותר קשה. אבל אם הוא יכול להתקשר אלי
שיכור כמעט בכל יום שישי באמצע הלילה- אז גם לי מותר למצוא
סיבה להתקשר. זה היה מן הרגל מגונה כזה, להתקשר שיכור... עוד
מהתקופה שהיינו יחד, עד שהוא שמע שהתחלתי לצאת עם מישהו חדש.
יותר נכון - עד שדאגתי שהוא ישמע שהתחלתי לצאת עם מישהו חדש.
-"היי מאי'צו!"
-"היי..." התרגשתי. ושמעו את זה בקול שלי, הוא רעד. רק אמיר
קורא לי ככה. פתאום זה החזיר אותי אחורה, הכל עלה בי.
"מאי? התקשרת בשביל לשתוק?"
-"לא, אמממ.. רציתי לשאול אם זה אתה..."
-"אני מה?!" איך אני אוהבת את התגובות שלו!
-"אממ... שלחו לי הבייתה זר ורדים ורודים, ורציתי לשאול אם זה
אתה."
-"לא..." מה לא?!
-"אמיר, אני רק רוצה לדעת אם זה היית אתה או לא. לא יותר
מזה."
-"מאיה, אם הייתי רוצה לשלוח לך פרחים סתם ככה, הייתי שולח לך
חבצלות, כי אני יודע שזה מה שאת אוהבת. ואם היית עצובה, הייתי
שולח סיגליות, כי זה משמח אותך. ואם סתם ככה לפני דייט - ורדים
לבנים, כדי להפתיע. ואם הייתי רוצה להיות רומנטי - הייתי שולח
אדומים. אבל ורודים?! אני יודע שאת לא אוהבת את הצבע הזה..."
לא יכולתי לעמוד בזה יותר. כמה שהוא מכיר אותי. אז פשוט ניתקתי
את הטלפון והתחלתי לבכות.
עד ששמעתי את קולו של גיא -
"מאיה, ראית את הזר ששלחתי לך?"
ואז הוא ראה אותי. עם עיניים אדומות ונפוחות מדמעות. כל כך
שבורה. היה מצב כזה, שכאילו שיחקתי אותה שהכל בסדר ואני חזקה
והכל, אבל פעם בשבוע בערך הייתי נשברת, הייתה לי מן התפרצות
כזו של בכי, שנשבר לי כבר מלהיות בלעדיו. רק שעד עכשיו אף אחד
לא היה עד לזה. ועכשיו מגיע הבחור הגדול הזה, היציב, זה שהצליח
לגרום לי להרגיש קצת מוגנת, והנה אני נשברת לו מול הפנים.
בחצאי מילים ומשפטים לא ברורים סיפרתי לו מה קרה.
X
לפני כמה חודשים אמיר ואני יצאנו לאכול, ובקינוח היה צריך
לבחור שני כדורי גלידת שוקולד.
חשבתי לעצמי על זה שאני חולת שוקולד לבן, אז הצעתי שניקח כדור
אחד של שוקולד לבן, ואחד של שוקולד חלב, והוא הסכים מיד. רק
אחר כך, כשהגלידה הגיעה ושנינו ניגשנו לשוקולד הלבן, הוא שאל
אם אני אוהבת יותר לבן, וכשהנהנתי אמר שגם הוא, והוסיף - "איזה
קטע ששנינו הסכמנו לקחת את השוקולד חלב בכדי להתחשב אחד
בשני."
כל כך אהבתי אותו באותו הרגע.
זה היה כל כך מזמן.
X
גיא חיבק אותי ושתק. אחרי כמה דקות של שקט, הוא לחש לי :
-"מאיה, את לא מבינה כמה שאני רוצה להשכיח אותו ממך. בבקשה,
תני לי לעזור לך."
-"אני מנסה, גיא. זה לא מרפה."
בסופו של דבר כבר לא היה לנו כח לצאת, אז נשארנו במיטה לראות
סרט. בכדי לשפר את הרגשתי, גיא אפילו הדליק נרות וקטורת, עשה
לנו מן אווירה קצת רומנטית. נשכבתי לצידו במיטה ונשענתי עליו.
נתתי לעצמי 'להישפך' לתוכו. גיא היה מהבחורים החסונים האלה,
שכיף לחבק. היה לי נורא קל להתמכר לחיבוק שלו, לאהבה שלו. כל
כך רציתי לאהוב אותו, ולא הצלחתי. הוא היה שואב אותי לתוכו בכל
חיבוק כזה. חיבוק חם, אוהבת. אהבתי את ההרגשה הזו, הרגשתי
מוגנת לכמה רגעים.
-"אתה כזה דפוק שאתה נשאר איתי. מישהו אחר כבר בטוח היה
הולך."
-"כן, אבל אני לא מישהו אחר, ואני לא יכול ללכת."
-"למה? הרי אני סתם עוד בחורה, שאפילו לא יכולה לאהוב אותך
בחזרה."
-"את הבחורה ש-ל-י. וגם אם זה בעייתי כרגע, אנחנו נעבור את זה,
ואני אעזור לך להתגבר."
ושוב התחלתי לבכות, והוא שוב שאב אותי לתוכו בחיבוק.
-"ממתי נהייתי כזו בכיינית?!"
-"יותר אני לא קונה לך פרחים!" גיא ניסה לעודד, ולא רציתי
לאכזב אותו, אז צחקקתי קלות.
גיא לא הוסיף עוד מילה, וככה נרדמנו, שזה קטע מצחיק, כי יצא
שהתחלתי וסיימתי את הערב בתור אותה מטומטמת בכיינית.
X
במשך יותר משנתיים של קשר, לא הפסקנו לתכנן את העתיד שלנו
ביחד. את יום השחרור שלנו, את הטיול הגדול, את הלימודים. עד
שביום בהיר אחד הוא קם והחליט שזה לא מתאים לו יותר. שאני
חונקת אותו והוא נלחץ. אז נכון, שנינו התחלנו את הקשר הזה בתור
ידועים בפחד ממחויבות, ואני חושבת שהתמודדנו עם זה די יפה, בכל
זאת- החזקנו שנתיים ומשהו, אבל זה לא שעוד שנייה הוצאתי הזמנות
לחתונה.
נעלבתי. ויותר משנעלבתי - התאכזבתי. התאכזבתי כמו שכל בנות ארץ
ישראל השלמה התאכזבו כשעברי לידר יצא מהארון. לא האמנתי שהוא
חשב ככה ולא אמר לי כלום מעולם. אפילו לא נתן רמז. לא האמנתי
אף פעם שדווקא זה יהיה הגורם שיפריד בינינו, שהוא יאמר לי דבר
כזה. לי. לי שבחיים לא ביקשתי ממנו לא ללכת למקום מסוים או לא
לצאת עם חברים שלו ובטח שלא ציוותי עליו. בחיים לא התנהגתי כמו
איזו חברה רכושנית כזו. ממה בדיוק הוא נחנק?!
על כל זה חשבתי כשהתיישבתי להמשיך לכתוב את הסיפור שלי (ולפני
שהלכתי לישון, וכשאכלתי, וכשהתקלחתי, ובעוד כמה פעולות על בסיס
יומיומי...). זה לא עבד, אז חשבתי על זה שדנה צודקת, ואני
חייבת קודם כל לשנות את השמות של הדמויות, אולי ככה הדמיון שלי
יזרום טוב יותר (וברוך השם יש הרבה ממנו), והסיפור ה'דמיוני'
שלי לא יהיה אוטוביוגרפיה שלי ושל אמיר. אז בתור התחלה שיניתי
את השמות שלי ושל דנה ל'נועה' ו'ירדן'. 'ירדן', כי זה השם שהכי
מתאים לדנה אחרי 'דנה', ו'נועה', כי זה שם של צפונבונית כזו,
כמוני .
ואז!! נתקלתי בבעיה האמיתית! (וואו איזו דרמה). איך אני אקרא
לאמיר? אסף? לא. עידן? לא. כבר כמעט שהתחלתי לריב עם עצמי.
אולי אני אתחיל להציע שמות שאין לי היסטוריה גיזרתית איתם?!
ואז... בדיוק כשכמעט הגעתי לרעיון השמימי והאולטימטיבי של השם
המתאים- הרגשתי עיוותים משונים בצד ימין של הגוף. משהו קצת
מציק כזה, כמו מן רעד בלתי מוסבר ובלתי נשלט באגן הימני. טוב,
כנראה שאני עוד צריכה להתרגל לפלאפון שלי במצב רטט...
זו הייתה דנה. היא התקשרה והרסה לי את המומנטום. איזה טיימינג
מסריח יש לה.
היא הזמינה את עצמה אלי ואמרה שזה דחוף. הבעיה היא שדנה משתמשת
במילה 'דחוף' גם אם היא מחכה לאוטובוס והוא לא מגיע בשעה שהיא
רוצה שהוא יגיע, ואני אני צריכה 'לחזור אליה דחוף' כי משעמם לה
לבד בתחנה. (כן- היו ימים שנסענו באוטובוסים...). ילדה
בעייתית. אני חייבת להפסיק להסתובב עם אנשים מוזרים...
אחרי חמש דקות בערך היא הגיעה, וטרקה את דלת החדר שלי
מאחוריה.
-"מאיה." ממש אפשר לחתוך את המתח בסכין. (או את מיתרי הקול
הדרמטי שלה, מה שיבוא קודם...)
-"הו שלום גברת דרמה-קווין!"
-"הא, לא מצחיק. חזרתי עכשיו מאמיר."
כבר הזכרתי שהפרצופים שלי מתהפכים בשניות?
-"ו...? יש המשך למלודרמה שבנית לי כאן?"
-"בואי נעשה דבר כזה." היא כבר התעצבנה. "את תמשיכי עם הציניות
שלך ותמשיכי לשחק אותה כאילו לא אכפת לך, ואני לא אומר לך מה
היה."
-"מה... מה... מה הוא אמר? נו, דברי כבר!" מה... מה... מה אני
מגמגמת?! וואו, היא שמה לב ש'שיחקתי אותה שלא אכפת לי'? לא
שמתי לב. אוי! היא צודקת! אני באמת צריכה להפחית בציניות.
-"הוא שאל מה איתך ואיך את מסתדרת..."
קטעתי אותה. "אוי באמת תודה, אני יכולה להסתדר גם בלעדיו." (לא
אני לא.)
דנה התעלמה לחלוטין ממה שאמרתי. "הוא ניסה להבין מה קורה איתך
עכשיו, הוא רוצה לחזור. רצה לדעת אם המשכת הלאה." איך אפשר
בכלל להמשיך הלאה?!
"אה, והוא נתן לך את זה."
'זה', מסתבר, היה בקבוק כזה מזכוכית, כמו בסרטים, עם ורד אדום
ומכתב.
-"וואי, אני לא מאמינה שהוא זכר את זה!"
דנה דפקה לי מבט שאמר: 'מה זה הבקבוק הזה לעזאזל?'
אז החזרתי לה מבט של: 'מה מה זה? את לא רואה?'
אז היא שלחה לי מבט של: 'אני רואה, אני לא מטומטמת, הסתכלתי על
זה כל הדרך והתאפקתי שלא לפתוח כדי להבין מה הוא רוצה ומה
קשור.'
-"יש לך מזל שלא פתחת."
וכבר נמאס לי מהמבטים שלנו אז הסברתי לה שמזמן כזה, ראינו סרט
רומנטי כזה קיטשי, ואמרתי לו שתמיד רציתי לקבל מכתב בבקבוק,
ושהוא צחק עלי, אז אמרתי לו שמה הוא צוחק, לי זה תמיד היה נראה
מקסים כזה. איכס איזו קיטשית נהייתי.
לקחתי את המכתב בידי ומיששתי אותו לכמה רגעים. התלבטתי אם
לפתוח אותו או לא. מסיבה לא ברורה חששתי ממה שהוא מכיל. מן פחד
לא ברור מהדבר שכל-כך חיכיתי לו. הוא פתאום רוצה לחזור? הוא
כבר לא מרגיש ככה? התקופה הזו עשתה לו טוב כנראה. אז הוא
מתגעגע אלי פתאום?
עד שדנה התעצבנה מכמה שנהייתי אחת ש'לוקחת קשה' (היא טענה שזה
לא מתאים לסנוביות שלי), פתחה את המכתב ונתנה לי לקרוא.
"רציתי להיות
רומנטי".
הרפלקס שלי היה להתקשר אליו. כל כך רציתי לראות אותו. כל כך.
-"מה? מה את עושה?"
-"מה נראה לך שאני עושה?" זה לא היה מספיק ברור האפקט של
הפלאפון?
-"לא, לא! את לא מתקשרת אליו!"
"כן, שלום גברת מחלקת לי הוראות. בטח שאני אתקשר אליו, תראי
איזה מקסים הוא."
"לא, את לא." דנה חטפה לי את הפלאפון מהיד וסגרה אותו.
בשלב הזה כבר ממש התעצבנתי.
-"דנה, תחזירי לי את הפלאפון."
"דנה, את יודעת שאני שונאת את זה, תחזירי לי אותו."
כן, דרך אגב. פרט שולי שלא הזכרתי. אני שונאת כשמתערבים לי
בחיים. שונאת. חברים יכולים לייעץ, ואת רוב העצות אני גם
מיישמת, אבל עד גבול מסוים. פעם אמיר אמר לי שהוא שם לב אצלי
(וזה עוד בחודש הראשון של ההיכרות בינינו...) שיש לי גבולות
נורא ברורים. שאני יכולה להיות מאוד פתוחה וישירה עם בנאדם, עד
שזה מגיע לחדירה לפרטיות שלי, ואז אני נסגרת ונעלמת.
"בגלל זה אני תמיד יודע מה לשאול ומה לא לשאול. הגבולות האלו
נורא ברורים."
בגלל זה כנראה אף פעם לא הרגשתי שהוא לוחץ אותי.
אוף הוא כזה מקסים!!
אניוואי, (anyway), התעצבנתי ממש על דנה. היא יודעת שאני שונאת
קטעים כאלה. אני אעשה מה שאני רוצה/בוחרת לעשות. וגם אם זו
טעות - אז אני אתמודד איתה אחר כך. היא ראתה שהתחלתי להתעצבן
אז היא נכנעה והחזירה לי את הפלאפון.
-"רק שתדעי שאני לגמרי לא מסכימה עם זה... את צריכה לתת לו
לחכות קצת."
אה, כי עכשיו, אחרי שהיא עצבנה אותי, אני בטוח אקשיב לדברים
שהיא אומרת.
-"לחכות? דנה, אני חושבת שהמשחקי כבוד האלו ביני לבין אמיר
נגמרו ממזמן... אני רוצה להיפגש איתו, לשבת, לדבר כמו בני אדם,
להבהיר עניינים וכל זה."
"להבהיר עניינים, אה? ולחזור אליו?"
-"אולי... יש בזה רע? לרצות לקבל את החצי השני שלי בחזרה?"
-"מאי, הוא פגע בך."
-"בגלל המשבר הקטן הזה אני אזרוק קשר של שנתיים וחצי?! את
שומעת את עצמך? תעשי לי טובה, דנה, אני לא כזאת מטומטמת. את
יודעת שאני אוהבת אותו והוא אותי ושאנחנו מתאימים אחד לשני כמו
פיתה לשוקולד. אז בגלל משבר קטן ביחסים אני לא אזרוק הכל,
ועובדה שהוא מתחרט והוא מת לחזור אלי. סימן שהוא הבין."
לאמיר תמיד היו דרכים מוזרות להבין דברים.
"ובכלל מה אני דופקת לך דין וחשבון, אלו החיים שלי וההחלטות
שלי. ובסופו של דבר, בסופו של תהליך, שתינו יודעות שהעתיד שלי-
זה איתו."
דנה שתקה, לא היה לה מה לומר. איך אני אוהבת להיות צודקת!
-"ומה עם גיא?"
אופס... שכחתי משהו...
-"אה... אממ... כן, אממ... דרך אגב... נפרדתי ממנו אתמול."
-"מה?! איך לא אמרת לי כלום?!"
-"לא היה לי מתי! סליחה באמת שהיית עסוקה בלפגוש את אמיר ולא
לספר לי." דנה התייבשה במקום.
-"ואיך הוא הגיב?"
-"נפגע קצת, אבל הוא ידע שזה יגיע..."
-"טוב, תעשי את מה שאת רואה לנכון."
"תודה באמת על האישור". רציתי, הייתי קרובה לזה, אבל לא אמרתי.
ידעתי שאני אצא יותר מדי ביץ'.
התקשרתי לקבוע עם אמיר.
X
קבעתי עם אמיר במקום שלנו. הייתה לנו גינה כזו קטנה ונחמדה,
שקטה קצת, מעטים האנשים שהיו מגיעים אליה. איכשהו תמיד כשהיינו
סתם מסתובבים בשכונה וזה, היינו מגיעים אליה.
אמיר חיבק אותי חזק ולא אמר מילה. העיניים שלו זרחו. אצלי,
הדמעות התחילו עוד מלפני שיצאתי מהבית. עמדנו ככה אולי חצי שעה
מבלי להוציא מילה. לשנינו היה מאוד ברור מה העיניים שלנו
אומרות.
"אני אוהב/ת אותך."
27.4-1.5.08 , 23-30.11.07
|
