ממעמקים קראתיך אלי בתפילה עזה,
ובערה נפשי כסנה.
תימורי אור האירו את הבוקר,
כי היום נצא למלחמה.

ואלבש את מדי,
את כובע הנחושת על ראשי,
את השיריון לגופי
ואחגור את חרבי מעל מדי
ואצא
ואומר כי לא אוכל ללכת באלה כי לא יועילו לי,
והסרתי אותם.

הלכתי אליך ערום,
הפחד קרא לי ורעדה עברה בעצמותי,
שלחת אלי ידיך ובטני געשה,
קמתי אליך כדי לשלוח יד בחזרה והיא נטפה טיפות גיל,
אצבעותי ליטפו את כפות המנעול שבליבך,
פתחתי אותו.
האור חמק מאגרופי כשדיברת,
ברחת,
הסתובבתי בעיר בשווקים וברחובות וביקשתי את זו שאהבה נפשי,
ביקשתי אותה ולא מצאתי.

וניגשת אלי, ואסוך, אליך נשאתי עניי
לבקש
בדממה דמעה נטפה וברינה שחטת אותה מעל פני
באצבעות להב ליטפת אותן,
ואני את דוק הדמעות בעניי אסחט ואעצמן,
אתענג על כל רגע
כל שניה
ופי יתמלא בשחוק ועניי ברינה,
ואקומה ואומר:
"את נשקפת כשחר יפה,כלבנה ברה, כשמש האיומה."

קול שופרות נשמע ברקע
ותשמע תרועת המון גדולה ותיפול החומה
ושנינו ניפגש,
רעבים וחלשים אחרי חודשים של חרם ומצור,
ודבר לא נותר, דבר מלבדנו,ומלבד מכאובינו.

גופך שלוו עכשיו כמיי הנהר המפכפכים,
והעברתי על המים עלה שמלטפם לכל אורכם.

ענייך גדולות ומסתכלות השמיימה,
פירסי את הכנפיים
אני מחכה לך.