[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







ר. דביר
/
ראול ג'וליה

הוא שמח שהוא המשיך. גופו היה טבול בחול ורק שתי עיניו הציצו.
-"נפגשנו לראשונה ליד נהר" אמר אלי.
-"אלי, אתה לא מבין כלום" אמר שמעון. שמעון הנמוך, המכונה
'הרמץ'.
הייתה תחושה שאני יודע את העבודה.
-"תשמע," אמר ילד החול לשמעון, "תקשיב שניה לרחש הגלים. הם
מפכים. (הוא היה ילד ג'ינג'י כזה עם עיניים כחולות שפגשתי פעם
במסיבה ליד העיר. היו לו זוג עיניים מטריפות. גופו היה כחוש
מעט, אולי מעט מידי ביחס לילדים בגילו. "עמדתי משתאה לאור
בהירותו".
-"תשמע, אתה לא מבין" אמר לו דוד, "זה מטורף, תאמין לי.
וויליאם ג'יימס יושב ונושם אנחת רווחה.
הוא שמח לראות שהילד גידל קצת שרירים. סך הכל הוא לא ראה את
הבן שלו הרבה זמן.
נמלה אחת ליקקה כעת גרגיר חול שהתנודד על קצה אפו. פתאום
עפרוני צייץ ברקע. הייתה זו עיר עצובה- אנטי-עיר. אני זוכר את
האנשים שלה - חלולים, ואת סגנון הדיבור שלהם - קשה, כמעט
תכליתי, אך נעדר כל חשיבות ביקום האינסופי, או משהו כזה.
"תראה, אני לא כתבתי הרבה זמן והערב אני רוצה לכתוב משהו
אמיתי". אמרה דלית.
"אולי 'דנה קמה דנה נמה'" אמר עמרי.
"זה לא חשוב," אמרה, "אוף, אתה". ואז סובבה את ראשה במאה
שמונים מעלות והניחה אותו בזווית מאוד מיוחדת על מין קונוס של
בועות שהוא סחף בידו כדי שהיא תראה. הוא הרגיש שהוא יודע איך
להראות לה את הדרך:
"תסעי דרך כביש החוף, מכירה? תעברי את צומת מסובים ואל תעצרי
בגלילות כי שמעתי שיש שם פקק תנועה- הרגע שמעתי מישהו מדבר על
זה ברדיו."
"כביש החוף?" שאלה בהיסוס. היה זה קיץ תל-אביבי חם, מהחמים
שנראו.
"בוא נתערב שאתה מגיע לפני לים." אמרה. "נעשה תחרות ריצה- מי
שמגיע ראשון מנצח, מי שמגיע אחרון מפסיד (איזה טקסט דפוק).
הוא שקל את הצעתה.
"עזבי ים" אמר, כשפורץ חטף לפתע את ארנקה. אני אגיד לכם מה
קרה: הפורץ רץ מהר מדי והתיק נקרע על הרצפה.
ואתם במציצנות רבה רוצים לדעת מה קרה הלאה, נכון?
עוברי אורח נדהמים סבבו אותם במעגל.
הפורץ, בשיא האנרציה של ריצתו נתקל באדון ממושקף, שגם תכולת כל
תיקו נחשפה.
אישה אחת פצחה בבכי תמרורים. אשה אחת נפנפה למרחק, לאחותה. שני
משפטים דומים, אך שונים באיזה אופן, בכל מקרה - האמת הפנימית
שלי נשפכת על הדף למרות שאני מובך מכדי לספר את העובדות כמו
שהיו, לא משנה, אשה אחת הצביעה על תכולת התיק שנשפך.
מה יש לה שם? שואל הקורא האידיוט. (היי, אנחנו לא אוהבים שהוא
קורא לנו אידיוטים (פתאום עובר לדבר בגוף רבים) ויש לנו רק
משאלה אחת - להשמיד אותו. שלא ישאר ממנו כלום, אפילו לא לסלט
(רק זה חסר לי).

נתן נתנזון גלגל בשבילי את השורה האחרונה. ...





נתן נתנזון היה גבר יפה לגילו. אני זוכר שהרימות כיסו את פניו.
הייתה זו התחלה של משהו נורא.
הגעתי למיין בשבוע שעבר - זעקות זאבים הרחיקו אותי מהכביש
והגעתי לדרך לא סלולה ולא מוכרת שגרמה למכוניתי לחרוק.
האדם הראשון שפגשתי במיין היה זאק ביין. הוא היה גבר גדל גוף
בעל מראה לא ברור - שילוב של איש הרים טקסני ונווד מלאכותי
(אני לא מכיר דרך יותר טובה להגדיר את זה).
בכל מקרה- נכנסתי ל'מוטל אין' וראיתי את גופו הכפוף. מתחבאת,
בפינה, הייתה שקית של סנדביץ' שנשכח שם בסתיו שעבר וחשבתי
לעצמי:
"וואוו, סטיבן קינג הוא באמת סופר אדיר, מישהו צריך לכתוב לו
מחווה."
"מה אפשר לעשות בשבילך?" שאל אותי זאק ביין. היה לו עור
חוורירי ואבעבועות של גיל על הידיים. היה לו עגיל באוזן שמאל.
עגיל בצורת כרכרה, או ככה זה נראה לי אז.
"יש לנו שני חדרים פנויים." הוא אמר.
"המקום הזה קצת כמו הוטל קליפורניה". אמרתי.
הוא לא חייך כפי שציפיתי, אלא המשיך להבריק כוס שהייתה בידו.
"אני חושב שהגעת למקום הלא נכון ואתה צריך לחזור."
"סליחה?"
"זה מוטל. כאן אנשים חיים. רוצה לקחת חדר?"
משהו בדבריו הקפיא את דמי. היינו רק אני והוא בחדר ההוא ופתאום
הרחתי ריח עובש שהמחיש לי את צדקת חששותי.
"נראה לי שאני אחזור אחר-כך". אמרתי לו והלכתי לכיוון הדלת.
פתאום פניו השתנו. אתה מכיר את זה שיש עלטה בוהקת (באין מלים
טובות יותר להגדיר זאת)? פתאום החושך מקיף אותך ואתה מרגיש
לבד. אתה רילקס ואז פתאום אתה חוטף סטירה. אתה נשען לאחור
בהנאה ואז מגיעה המכה.
כזה היה הרגע הזה.
אני אזכר בו שנים מאוחר יותר, כשכבר אספיק לשכוח את כל הדברים
החשובים כחברים ותיקים והרגעים היפים עמם יחד.
הייתה בי וודאות פתאומית שהרגע הזה כבר קרה. זה לא היה דז'ה-וו
רגיל, כי דה ז'ה וו רגיל לא סוחט אותך ומקמט לך את הצורה.
"זאת הפעם הראשונה שאתה מגיע ל'הוטל' ספרינגווד" שאל, כשראיתי
שינוי קל בעינו. בהתחלה חשבתי שאני מדמיין - לא ייתכן שבבן -
אדם רגיל תעבור רוח כזו של רוע - משהו שטני, מתקפל - משהו שאי
אפשר לקרוא לו בשם וגם לא רוצים. משהו כה מוכר ומבחיל, שנשימתך
מרותקת ואתה חש סחרחורת קלה ולא של הנאה. משהו נאבק ומשתפל,
נחות ובו זמנית כה עליון...
שינוי קל בעין.
זו הייתה רק ההתחלה.
אני חושב שאני אלך. אמרתי לעצמי. ברגע זה, כי אני לא אוהב את
מה שקורה.
החדר היה אפור מבחילה וממחלה, קירותיו נדדו ממקום למקום, פתאום
נגלה קרע אפל בלב העולם. עין אדומה שמציצה בך כל הזמן (דבר שבא
לידי ביטוי בסרטים כמו 'שר הטבעות').
חלמתי על זה פעם. זו הייתה מסיבה של שוטרים - מלנכולית משהו.
כבר נעשה חשוך. השוטרים מתלוצצים ביניהם - משהו הולך לקרות, זה
ברור.
"לפעמים אני נקלע למצבים שאתה פשוט לא מאמין. "אומר אחד
השוטרים לחברו. חברו מחייך ומלטף קלות את אקדחו - החבר שחור.
כביש רטוב נפרש מטרים אחדים לפניהם. קצת כמו שביל האבנים
הצהובות. הוא נזכר בצוללת צהובה ובחורף האחרון שלו ובשמיכת
פוך, דברים שכולנו מכירים (:
שלוש מדרגות מפרידות בינו ובין לבין מתמשכת לה שתיקת שנתו.
הילד ער, מביט בו בחיוך זה מכבר.
נהיה מאוחר, האיש הזקן מסתכל מחלונו ורואה רק שלכת- פריסת עלים
עבים על מושב המכונית או גשם לח שמזדחל מתחת לאצבעות בחיוך
מוכר ומזמין.
"הדברים כה פשוטים" אומר לך איש עם זקן ללא שפם, "שאתה רק צריך
לחיות אותם."
אבל כל האיש עם השפם והעשרים דקות האחרונות הם הדהוד של השניה
בה צחק זאק ביין.
שמו, שמו הרקוב. שפעת מלאכים מבכים את נפילתו לעולמם של בני
האנוש. עתיד מזהיר מפריד בינו ובינם. זאק ביין - השם המקולל
הזה, מאיר כמו כוכב כבוי - מצלצל מוכר, נראה לי שכבר שמעתי -
רגע, בוא נראה. אפשר להתחיל ברגע בו הגיבור נכנס ל-'מוטל אין',
לעולם האמיתי.
אתה לא קובע את התסריט, זה אני אמר טוני ונציה (ועל ראש הגנב
בוער הכובע).
"מה יש?" רגע מפלט לעולם החיצון. אני הולך לשתות משהו. תן לי
לחזור קצת להתחלה (שתיתי, ונראה לי שיהיה כיף).

גדול.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
נוסטלגיה זה כבר
לא מה שהיה פעם


תרומה לבמה




בבמה מאז 30/5/08 23:19
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ר. דביר

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה