כבר מזמן לא קרה משהו רע.

כבר שנים שלא כתבתי איזו יצירה.
בפעם האחרונה לדעתי זה היה,
כשהחברה הטובה שלי נהרגה.

אז - חובר שיר מהלב.
על גודל הטרגדיה ועומק הכאב.

ומאותו הכאב לא כתבתי לא שיר ולא סיפור.
לא על הלבטים ולא על המרמור.
אני רק מביטה בדברים שכתבתי,
מתפעלת מהחרוז ההוא ומהמילה הזו שבחרתי.

ממש כמו ביאליק שצנח לו כזלזל על גדר ונמנם.
" לא פרי ולא פרח"
מוחי קפא כקרח.

אולי תזרוק אותי לטובת המלצרית מהקפה
ובפשטות יצא לי מונולוג יפה.