תומי עזב אותי לפני זמן לא רב, אך לפני זמן רב מספיק בכדי שכבר
לא אדע להצביע על הרגע האחד בו הוא הלך.
עזב אותי, תומי. אולי בעת שנתי, ופנה לו החוצה. התגלגל מסף
חדרי. אולי להיכנס למפתנו של אחר שהגיע זמנו לטעום את טיפות
מימיו הצלולים.

שני צעירים פוסעים על החוף. גיטרה על כתפם.
ארשת על פניהם, שמה חופש.

מתוך הריק הזה גדלתי. עשב גבוה, דומם אלא אם הרוח מסיטה אותו.
מתכופף אלא אם השמש קופחת. וכך, תחת שמיים יוקדים או גשם,
במשחקים של אור וצל, קיבלתי את צורותיהם, של הכל.
ודמותי אינה ברורה עוד. כי אני שמיים ואני ים ואני גם אדמה
וירח משוגע. ואני ביניהם, איני דבר.
הבל נשימת ענן נישא ומתערפל.

בכל זר אני מגלה את ביתי. וביתי חסר.
לא תמיד קורת גג אחרת, היא קורת גג בטוחה.

חיים מכים בי, חובטים כקמח במסננת עולמי הדקורה והדקה. חוריה
קטנים ומתרחבים, בלי שום בקרה.
בכל רגע, הכול עלול להיהרס. מקומות בטוחים שלעולם לא היו
כאלו.

אני נושאת איתי, את כל השנים. כל התקופות, המראות, הרגעים.
כמה מקום עוד יש בי, להכיל את כל אלו.

אני קוראת לזמן שישוב אלי. להבל פיהם של הנעורים לדבר אלי.
קוראת לצחוק ילדי לבקוע מתוכי. אני קוראת לשנים להרפות ממני.
הניחו לי להימצא בשנים חדשות.

חיי לכודים בתוך תמונה. חיי קורים בדיעבד.

אני פיסתה של אלף פיסות. שמיכה קרועה ובה עשרות טלאים. אני
רסיסים, של רסיסים של זכרונות שאני.
אני חולמת אחורה. חיי קדימה קפואים בתמונה.

אני לכודה בחללים שבין ההתרחשויות. בין המציאויות ישנה פיסה
קטנה, אחת. לבנה. דוממה.
זו פיסת המציאות שלי. ואני בה חומר, הבל אחרון של ערפל.

ומחלוני אני משקיפה על התרחשויות. על כל ההנאות והסיבלות.
משקיפה ועיני ריקות.
וגופי מלא עד שלאיבריי אין עוד מקום בו.  המקרים דובקים בי אך
אני, לעולם איני בהם.

אישה אחת ועצמותייה קשות. נושמת גוף להתפתל סביבו וידיה רכות.


משקיפה בך מתהלך ברחובות סואנים, מול מראות צבעוניים. אוויר שם
וקלילות הפסיעה טופחת על המדרכות.
ומחדרי, זה הפנימי. אני צופה. לא יכולה לחיות את חיי שלי
והיום, גם לא דרכך.

אני רוח, הבל שמיים, חלול וגם סמיך. ענן החומק מכל יד.
ואין בו לאחוז.
ואין בי משקל. אין בי משקל. ורגליי לא מותירות עקבות על החול.
וגופי לא שוקע, בשום מים.
רק ליבי, ליבי, ליבי במצולות.