בשעה מוקדמת  לפנות בוקר יצאה דמות מהבניין הישן ופסעה אל תוך
הערפל. הצעדים היו מהירים, אורו של הירח חיוור, ואורם הנכא של
הפנסים צבע את הרחוב בכתמים של צהוב דלוח, כתמים בוהקים על גבי
המדרכות האפורות והכביש השחור הרטוב. הבניינים הכהים, התריסים
הנעולים, ברזלי המרפסות המסוגננות בוהקים באור מוזר, כל האנשים
בשכונה זו עדיין נשמו את נשימותיה האחרונות של שנתם, ולא ידעו
דבר על המתח הרב החסום, אוויר הלילה היה מלוכלך וכבד, עמוס
בחלומות כהים, מסובכים זה בזה, בלתי ניתנים להתרה.

כמה מוזר כל זאת, אך אילו מישהו רק העז להביט אל ערפילי הלילה
- נשימות ארוכות, החלומות, הסיפורים, תקוות, ביעותים רכים או
חדים או שבורים, ערפל סמיך ולפעמים גם מסוכן - אז כך הדמיונות
שטו להם על הרוח השקטה והקרה, חלום רדף סיוט אחר שרשרת סיפורי
נפשות שאיש לא יגע בהם עם היפקח העינים, במהירות מהפחד מה יגלה
הגוף שהנפש חשפה - אבל עכשיו תמונות תמונות רצו, רוחות רפאים
אמיתיות וחיות כדמיון, הפכפכות כמחשבה, אכן מוזר ולא יאמן אם
ירים או הרים מישהו את עיניו באותו ערב, ובכל לילה בכל שעת
לפנות בוקר, אם יעיז להישיר את העיניים כאשר העיר דוממת בוהקת
באור כה מוזר וכשפני, כי אז יראה את התמונות הזורמות בריצוד
מתוך התריסים המוגפים, נשימות, צחוקים, גניחות ואנחות,
התנשפויות אהבה, נגיעות ריסים, ליטופים עדינים, צבעים כאש חזקה
וגבוהה, תחתיות עמוקות ומתדרדרות, מעשה אהבה, מבט שאיש לעולם
לא יוכל להישיר.

הנער כבש מבטו במרצפות החולפות לקצב צעדיו המהירים, וידו סירקה
בתנועה חלקה ומהירה את שיערותיו הפרועות. גרגירי האבק שיצרו
פסים שקטים בהיפגשם עם אור הפנס שליד חלונו הזכירו לו - אמנם
לאחר מאמץ רב בו קבר את ראשו מתחת לשמיכה העבה מתגונן מרהיטי
חדרו, מתקתוק שעון האורלוגין במסדרון, שהפריעו לו להצליח לתפוס
את קו הזיכרון שגרגרי האבק המוארים באור הלבן ירקרק החלו לצייר
- את אלומת האור מהמקרן שעמד מול קיר הבניין, וצבע אף הוא את
גרגירי האבק הקטנים, כל הדרך עד לקיר עם השפריץ, שם התהפכו
הדמויות, ואיך כולם היו שקטים ושום רחש לא זע, רק תנועת הסליל
במקרן, ועיניו: מהקיר, אל גרגירי האבק, כשאחר כך שכב במיטה לא
שלו, אחרי שהכריח את החבר של (ילד דק וחולני, שהזכיר לנער
גפרור שרוף) לשחק במכשפות ובחטיפות, וכשהאור כבה והחבר נרדם,
מוצץ חתיכת בד אדום בהנאה וברוגע, והנער, שהיה אז ילד, הרים
מבטו אל עבר החלון, ובמשך שעות רבות צירף את קול המציצה
ושקיפותם של גרגירי האבק המוארים, והיה בטוח: הם ממשיכים
להקרין את הסרט. ורק לקראת בוקר נרדם עם תחושה מעורבת של
קיפוח, ושל מחזיק סוד גדול (עד לפה הגיע אורו של המקרן!)

אחרי שחצה את שני הכבישים הגדולים, הרמזור מרחוק הבהב
כתום-שחור, שחור-כתום, נכנס אל תוך סמטה ישנה שהובילה אל השוק
המרכזי. האצבעות שלו שיחקו אחת בשניה בעצבנות, והוא חיפש במבט
שלו גבוה לכיוון השמיים את מגדל השעון הגבוה, עובר בעיניו על
המודעות הצבעוניות שלאורך כל קירות הסמטה הארוכה, עד שהמבט שלו
נתקל בשעה שהייתה רחוקה עוד מהזריחה, והלב והאצבעות שלו
נרגעו.

ילדה, שגדלה להיות נערה בשם אמה, היה לה שיער בהיר וקופץ, גרה
פעם בבניין הישן (שמרוב שהיה אז חדש אף אחד לא האמין לסיפורים
שיצאו מהמרתפים שלו, הילדה ההיא, שאבא שלה הרביץ לה ברצועת עור
על הפנים, עוד תספר שנים אחר כך, איך ילדי השכונה שכבו שם
איתה, ילדת השכונה, והראתה בגאווה את טבעת הפלסטיק הקטנה
שקיבלה, והנער - שהיה אז ילד - חש סלידה) שמול השוק המרכזי,
וממרפסת ביתה אפשר היה להוריד סל קש בגלגלת ולהעלות למעלה את
כל הקניות מהשוק, או שעמדו שניהם וזרקו כל אחד בתורו צעצוע קטן
למטה, והשני היה צריך לרדת ברגל את כל חמש הקומות, ולשוב
ולזרוק את אותו צעצוע וכן הלאה, וכן הלאה: מוקסמים מהמהירות
הזו, ומרעש החבטה על המדרכה. שקיעות עמוקות כבריכות דם שהתחילו
באור ענוג ורך, פסים של פסטלים תמימים התעצמו לאיטם לסגולים
חזקים בעלי ריח חריף, כתום לוהט שחדר לתוכו האודם החזק, ולבסוף
חשכה גדולה, שצווחות התוכים ניקרו בה, והרי היה אז ילד, החזיק
בכף ידה של הילדה, ושניהם נסוגו באיטיות אל תוך הדירה, סוגרים
את דלת הזכוכית מאחוריהם. אז לאיטם נראו הכוכבים, מנורות הרחוב
נדלקו בזמזום, והשעון המרכזי צילצל את השעה שלו. אתה רוצה
לראות קסם אמרה הילדה (היא הייתה מעט יותר מבוגרת ממנו,
העיניים המחייכות שלה שאלו אותו - ) אתה רוצה? אתה רוצה? הוא
הינהן בראש הקטן שלו בחיוך, מושיט את שקית הממתקים שלו ליד
הממתינה שלה, ולחשה לו משהו קטן באוזן: הוא הביט בה וחיוכו גדל
והלך, היא טילטלה את הראש המתולתל שלה בתנועת זירוז: נו.
בעיניים עצומות הוא מרגיש איך הרוח החמימה מלטפת את פניו, השמש
רכה, מה שהוא רואה זו רק אפילה מוארת בזוהר רך וחמים. מילות
הקסם נאמרות, הילדה בעודה בוחנת את עיניו העצומות, מעבירה
באיטיות ובלחש ממתקים מהשקית שלו אל שלה, מחזירה את שקית
הממתקים שלו לידיו שמוגשות בעיוורון: עשיתי שיהיו לך יותר
ממתקים, אתה שמח? היא נראית ילדותית. הוא מאמין, דוחף ממתק
לפה: כן. הם מוצצים את הממתקים שלהם בהתרכזות ובפנים רציניות
השעונות כנגד ברזלי המעקה החלוד. למטה עומדת אישה מהודקת בשמלת
סריג ורודה (כאילו יצקו אותה לתוכה), מנענעת את ארנק הפנינים
שבידה, מחייכת מתוך מחמאה, וכף ידה השנייה בתוך כפות ידיו של
האיש הקירח, ואת זה ואת ביטנו הבולטת בלבד יכולים הילדים
לראות, הוא מקרב עצמו אל פני האישה ועם הלשון שלו מלקק לאורך
פניה, כף ידה נלחצת בפתאומיות אל מכנסיו ורעד מצמרר עובר
בגופו. הוא מושך אותה איתו: את אישה? האם את אישה? משפטי סיכום
צרודים ולא מובנים, האישה, השמלה הורודה, ריח בושם מתוק של
פרחים, הקירח, רעש מכונית מותנעת. מימין קורא להם קול, הם
מנופפים לשלום לילד רזה עם עיניים קמוטות (הגפרור השרוף)
שמתחיל לשרוף עיתונים במרפסת הקטנה, וכשההורים שלו יחזרו הם
יצטערו שנעלו אותו כאן, אבל לפחות אפשר להסתכל בטלוויזיות של
הבניין השני, כל-כך צמוד כאן הכל, משתקפת לה התמונה על
הזכוכית, ולאט לאט החשיכה תרד ויראו אפילו יותר טוב. הילדה
מראה לו סימנים על הבטן וקצת על הגב, אתם זוכרים: הקופסא הזו
שמצאו עם צילום: שתי נשים עירומות וכבדות וביניהן איש עירום,
שעיר, הלשונות של הנשים בחוץ, אחת מהן רוכנת בתאווה אל בין
רגליו של הגבר, ההורים שלה התפתלו במבוכה שזעם מטפס מאחוריה:
זה של הרופא.

למרות שהוא הולך ברחובות הקטנים שמתפצלים מהרחוב הראשי, והבתים
(גבוהים כמו חומה, מעט מאיימים עם שער כבד, אבל בעצם מאחורי
השער: חצר קטנה, מדרגות להרבה דירות גבוהות, עם חלונות גדולים
אל החצר הפנימית, אל העיר עם נוף יפה ורחוק עד לכיכר המרכזית,
ולפעמים בערבים נעימים עושים מסיבות קטנות על הגגות והמרפסות,
או בחורף הוא נכנס לילה אחד, שנים מזמן אחורה אל דירה כזו, חדר
שכזה, שריחף לו כעת בבהירות רבה במחשבתו, למרות שלא זכר למה,
למה נכנס לשם, המחשבות נהיו קצרות ואומרות: מועדון, מוסיקה,
גבר, והמילים התפתלו אל תוך חדר גדול עם בלבד מיטת מים גדולה,
והדמיון שלו צייר מחשבה שהבזיקה, והוא יושב על קצה המיטה שנעה
גלים גלים, ושקיפות תכולה מצטיירת על הקירות, התקרה הלבנה,
בתנועות חוזרות ונשנות, בזמן שהוא מחפש בעיניו את אותו הגבר,
האיש, המפתה. כשסיפר על כך לנערה - שאז בהחלט עוד הייתה ילדה -
נצטיירה בדמיונה מין תמונה שקטה וקסומה, והוא לא הבין לפתע את
המבט המרוחק שלה, שלא הכיל דבר מכל אותם פרטים עוכרים, והיה
מין בריחה, כי לא ידעה מה לומר, והעדיפה להצעיף מבט עיניה,
לחייך חיוך קטן מבין ומשתתף. אבל למעשה לא הרגישה דבר, ושתיקה
קצרה, כבדה ומאד לא נעימה נוצרה. הוא הביט בה, וכנראה שלרגע
אחד הבינה שזהו, שאין כלום ולא יהיה, כי נגמר החיוך שלה
וצמרמורת קור עברה בלחייה הסמוקות) הכבדים חוסמים כמעט כל טווח
של ראיה, הוא עדיין יכול להריח את העשן העוטף את העיר מכיוון
הגבעות, ומדי פעם, להרף עין קצר אחד הוא רואה את הלהבות
הגבוהות, סביב סביב, דרך הבתים, העצים, השיחים הרחוקים, מטפסות
לעבר ראש ההר.

הוא רואה, כמו מתוך הזיית חלום, נזכר, ערבוביה של צבעים,
קולות, ריחות, האש הגדולה העולה במעורפל, האדום המהפנט, ורעש
גיצים נשברים. הבוהק מושך את העין, מושך וממקד לנקודה בה האדום
מתערפל בכחול, ולאט לאט נעצמות העיניים בעייפות עשנה, וכתם
צהוב יישאר חרוט בנעימות בזיכרון. מסביב עולה הדיבור הילדותי,
זורקים כוסות פלסטיק אל בטן האש שמאכלת את הכוסות לצורות
מוזרות, מתעוותות בכאב, והם בפנים בוערות מחום ומסקרנות,
מביטים מוקסמים בשעשוע החדש. קרוב מאד לאש עומדת הילדה,
העיניים שלה בוהות בלהבות הקופצות, מכף ידה המושטת קדימה נישפך
זרם של גרגירי סוכר אל הלהבות. מדי פעם היא מפנה את המבט שלה
אל קבוצת הילדים שלידה, עם פנים סמוקות היא מבחינה - הנער
מחזיק בחוזק בזרועו של ילד אחר, עם שיער קש והבעה מתוקה -
הפנים שלו מתעוותות מכאב, מכופף את היד לאחור בחוזקה, גורר
אותו לכיוון האש. הילד מתחיל לבכות, הפנים שלו מתכסות באודם
חזק. הילדה מתעלמת, ממשיכה לזרוק כוסות פלסטיק אל תוך האש
הגדולה.

הנער ממשיך בצעדים מהירים, פונה ימינה, אבל לא ממשיך עד הסוף,
אלא נעצר באמצע הדרך ליד דלת שחורה עם ריבועי זכוכית מוארים
בנרות לבנים. יש הרבה אנשים בפנים, לחלק  הוא מניד את ראשו
בברכה רובם יושבים ליד שולחנות עץ עגולים קטנים, מעשנים הרבה,
שותים הרבה, חלק עומדים מסביב, דבוק לקירות. במרכז החדר יושב
בחור שחור מנגן בגיטרה (אותו הבחור שבשעות הבוקר עובר בין
החנויות, מנסה למכור מציתים, מקטרות, צעיפים, נזכר לפתע הנער
בהקלה, שזיכרון הפנים האלו טרד את מוחו בניסיון לשייכן לשם):
אני חייב לשמור על שלוות נפשי, אני חייב לשמור על שלוות נפשי.
מישהו מפסיק אותו וצועק: היום יש לנו אירוע מיוחד: לאמה שלנו
יש יומולדת.
הם כולם שורקים ומוחאים כפים, הלחיים שלהם סמוקות מחום ומבירה,
מצנחים לבנים תלויים ברכות מהתקרה, אמה בחצאית קרפ ורודה עם
פרחי נייר כחולים עולה על הבמה הקטנה, עם נדנודי ידיים ואגן,
וחזייה עם פרחי קרפ כחולים, כולה מחייכת (זוהרת לכולם) אני
חייב לשמור על שלוות נפשי, אני חייב לשמור על שלוות נפשי, כולם
צוחקים, נערה בתספורת קארה רכה ומגפי ירך מסמנת משהו בחיוך
לאמה - שמורידה בדיוק את כובע הקש שלה - עם פרחים כחולים
וורודים - צוחקת בחזרה, מתקנת בבהילות את החזייה הזו שכמעט
נפרמה, אני חייב לשמור על שלוות נפשי, רוקדת בגמישות, המון
שריקות - מהסוג החם והחברי - מסביב, מכל השולחנות ושרפרפים
הננסיים האלו - גמישות רבה מאד - מסביב לשחור שמתופף: כן בטח -
בוא נראה אם תשמור על השלוות נפש שלך! אפילו בלי לרצות בכך
הנער מחייך - לכולם ולעצמו - מוחא כפיים,  מזל טוב אמה, אני
חייב לשמור על שלוות נפשי, נרות קטנים עשן סיגריות, האיש עם
הגיטרה שעומד לידו מחייך אליו כל הזמן: אתה רוצה? אתה רוצה? או
שאתה רוצה או שלא, הוא מעט מתעצבן, הנער אפילו לא יכול לראות
את עיניו של האיש שמוסתרות מאחורי משקפי שמש עגולים, ועם כל
השיער הארוך הזה, מגפי הבוקרים, הקריצות הפיוטיות האלו, רוצה?
רוצה? ושיר שכתב בעצמו, אתה רוצה? עם כל זה הנער רק מרגיש את
התיעוב עולה בו, במבט חד הוא יורק אל המגף החדוד של הג'ון לנון
המזדקן הזה (שעד לפני שני ערבים עוד הייתה אמה באה לבקרו,
יושבים ביחד ליד הקפה בכיכר המרכזית, ושואלת, למשל, חושב
שמישהו פעם יתאהב בי? חושב שפעם אני אתאהב? אמה, אמה קטנה שלי,
שיש לעור שלה זוהר בוהק ובריא, הוא הביט בה - באותו מבט  שחשב
לחודר, מרשים ועם כל זאת שובבי מעט, עם קריצה דו משמעית
שמסתירה הבטחות, אבל כל זה עד לפני יומיים, שבועות עברו עד
שנפגשו לפני יומיים, בחדר שמאחורי הפאב, היא עם המצב רוח הירוד
הזה שלה, עוד ניסתה קצת לדבר, אמה, אמה ילדה קטנה שלי, תמיד
יודעת להתלבש מיני כל-כך - אלוהים, תאמר היא אחר כך, לחשוב
שככה עם האוברול, הנזלת וחוסר השינה הכבד הזה, נו, באמת! -
וכרך את זרועותיו סביבה,  מרגיש אבהי ונחשק, לא חשוב כל התוריד
את הידיים ממני, את השפתיים ממני, אמה הקטנה שלי, היא לא מדברת
איתו יותר אחר כך) ולא ידע שזה אותו זקן שאמה אמרה שאצל האיש
שעקב אחריה כל הדרך הביתה, והיא נעצרה פתאום באחת, העיניים שלה
מלאות דמעות, ואמרה לו בשקט: בבקשה תעזוב אותי. והאיש  נבהל
וחשב אולי בכל זאת יוכל לעזור - אצלו קיבלה יותר הבנה והתחשבות
מאשר מהזקן הזה, שעד אז חשבה, כמו אבא בשבילי הוא יהיה.
אבל אמה מעולם לא אמרה שהוא מושלם, והיא עצמה בכלל לא הייתה
עניין פשוט, וככל שהביט בה הנער ידע זאת יותר ויותר, ואי נוחות
גדולה טיפסה בתוכו, ובמשפט חוזר ועיקש ניסה לומר לעצמו - יותר
טוב לה מלפני כן, טוב לה שפגשה אותו, יותר יותר טוב, ניסה לומר
ללא הצלחה עד שנהיה עצבני מהתנועה החוזרת והסיבובית של המשפט,
ואפילו ידע - יהיה לה רע, יותר יותר רע. והעיניים שלה נתקלו
בנצנוץ העיניים שלו, ועצבות עטפה אותו, ולא הצליח לחשוב על
כלום. כמו כשראה אותה אז, אחרי שלא נפגשו חדשים כל כך רבים,
והלב שלו הוסיף פעימה, ולמרות שניסה להרטיב שוב ושוב את
השפתיים שלו, הלשון שלו נהייתה יבשה, אבל בפנים שלו שום תנועה
לא זזה.
היה זה בערב שלתמיד ישמור אותו הנער בזיכרונו וידביק בו את כל
האשם.
גם אז הייתה זו שעת ערב מאורחת והוא זכר את התאריך, השעה, הריח
שהיה באוויר, את כל הדרך שעשה לבדו בריצה מיוזעת עד שהגיע
לאותו רחוב קטן שחצה את הדרך לכיכר המרכזית. הוא, באותו לילה
ארוך, השאיר מאחוריו את הגפרור השרוף, ולמרות שידע על כך רק
למחרת מעיתון הבוקר, הוא לא אמור יהיה לראות את חברו בשש השנים
הקרובות. (ולמחרת כשהעפעפיים הכבדים שלו, הגוף הכואב, החלום
שחנק אותו והלך, חנק עד לנקודה אחת, כשכל אלו התעוררו והוא כמו
ידע, חש בדידות ועצבות כמו גל בתוכו, פסי אור שקופים ועדינים
הסתננו להם בביישנות דרך חרכי תריסי העץ - בישנות זמנית, כי עד
צוהרי היום כבר יכו בביטחון ובניצחון בכולם - והמבט העצל שלו
תפס את העיתון בחצי החרך מתחת לדלת, לשניה אחת הנשימה שלו
עדיין הייתה רגועה. עם השמים בצבע אפור-רע, ושקט כבד שחונק את
הכל. עם רעש גלים עכורים ועצומים שהיכה שוב ושוב בגלים חזקים
אחרים. התמונה התבהרה והלכה. בכל עצמת הטבע של הים הרחב, חבקה
התמונה והתחדדה עד לכדי נקודה מכוונת אחת: על גבעת החול עמד
ילד, ידיו שמוטות לצדדים, פניו לבנות ושטוחות מעצמת הרוח, הים,
והבחילה שעברה בביטנו. לאחר שניתן היה להבחין בחולצת פסים,
ברגלים שרוטות, בצלקת קטנה מעל לגבה המקושתת בעדינות, יכול
הנער לזהות. את עצמו. הוא עמד מרותק באימה סקרנית אל הגוש
החום, שעלה וירד בין הגלים, פגר פרה עצום שצלעותיו גלויות. ואז
כשהנשימה שלו כמו שריקה חנוקה, הוא הבחין בעיתון, ובזינוק
מבועת תפס אותו ופרש אותו על הרצפה הקרה: התמונה של החבר שלו
הייתה מרוחה לכל אורך העמוד הראשון, עם העיניים המושפלות
(הריסים הארוכים), הפנים החיוורות, השיער השחור נופל בפיזור
עליהן, האצבעות הארוכות היפות שלו מוכתמות, החולצה שלו מוכתמת,
האצבעות שלו פרושות, וכל עצמות כף היד בולטות כשהאזיקים עוצרים
את פרקי הידיים כאילו הוא לא מאמין בכל שהיה, חלום רע. הנער
נשען לאחור בחוסר אונים, הלב שלו פעם בפראות. הוא הניח בזהירות
את כף ידו על חזהו, עצם עיניו בעייפות, שום דבר הוא לא הצליח
לחשוב, הקשיב ללב שלו הפועם.