יושב על כסא הפלסטיק מול הים. מארח חברה לפילוסוף הזקן. פניו
חרושות קמטים עמוקים, חריצים חריצים שהתוו מחשבות עמוקות. שערו
גולש על עורפו דליל דק ולבן. ידיו הגרומות אוחזות בכוס הבירה
שלו. פניו אל האופק.
פני אל פניו. מאזין למילותיו הצרודות הקולחות. מנסה לדלות
מניסיון חייו, מנסה לקצר את הדרך לתשובות עמוקות שלכאורה רק
ניסיון חיים שלמים יכול להנביטן. השמש צורבת אותי ואותו מותירה
כתמים חמים על העור שמידי פעם משב רוח צונן מפזר בליטופו
המרפרף.
שנים שהוא יושב על החוף. הזקן. מומחה למרחב וזמן. לרוב לבדו.
מביט אל הים. מיום ליום החמה עולה ונוסקת אל על ואחר כך צוללת
לים והוא בשלו שם יושב.

"תראה", הוא אומר לי מורי ורבי. "יום יום הם באים. אחד אחר
השני. אני סופר אותם." רגע של שקט ואז הוא מוסיף. "יש גדולים,
יש קטנים, יש רגועים, מחליקים ויש שואגים, רועמים." לשונו
מתגלגלת ואני מאזין. "שנים אחדות בחנתי אותם אחד אחר השני. אחר
כך ניסיתי לזהות אותם במרחק. לתפוס אחד בעיני ולעקוב אחריו."
כך הוא מרצה לי את חוכמת חייו. "אין שיטה" הוא אומר וחוזר
ואומר, ממלמל לעצמו בכאב מעושה, "אין שיטה". "שנים אני יושב
כאן" הוא מרצין ורוכן אלי. "לא מצאתי שיטה", הוא משפיל את
עיניו ומסיים - "אני אף פעם לא יכול לדעת מי יגיע רחוק באמת".
קולו גווע והוא משתתק.
אני בעיניו מביט ולא נע. הוא בכיסאו זז קצת באי מנוחה. מרים את
עיניו השחורות הכבויות, בוחן את ארשת פני לראות אם שכנע. אני
מתוח, מחייך, מהנהן קלות בהבנה נבוכה, שותק, ואז מביט חזרה
בהתרסה.

הזקן, ההוגה, לפתע משנה את הטון, מנמיך את הקול, מקרב את שפתיו
לאוזני, ממתיק איתי את סודו. "זה לא עניין של גודל", הוא נעשה
ענייני,  קולו חותם ומוסיף - "זה עניין של תזמון".
"זה תלוי במי שבא קודם ובמי שמגיע מייד מאחור". הבעת פניו
משתנה, מתרככת, משלימה עם העובדה שאת הסוד האצור איתי הוא
חולק. "זה ממש לא משנה מי הוא או מהו, אם יבוא אחד גדול לפניו
וכמה קטנים שתומכים מצדדיו אז הוא האחד שיפליג במרחק ויציף את
הכול." "הנה תראה",  אל הים הוא מצביע. "אתה רואה את הגל הזה
שבא ? זה הגדול עם הקצף ?" ואני מסתכל עליו ועל הים, על הקצף,
על הגל הגדול שמתרומם ומכסה את האופק, רואה בזקן את צללית הילד
שפעם היה. "זה ישבר ויעלם כמו שהוא בא, הוא לא יגיע רחוק, אך
הוא יפלס לגל שאחריו את התנאים לשטוף את הכול". ושנינו שותקים.
אני מהבירה לוגם ומהסיגר יונק עשן. משב צונן מסלק כתם של חום
מעורפי. הגל הגדול, המאיים, מתנפץ וגווע והגל שאחריו מתגלגל,
מסתלסל מחליק על המים השקטים שהקודם התיר אחריו, מחליק על
החול, וממשיך וממשיך. אימהות אוספות את ילדיהן פן יירטבו
בגדיהם, רצים מקפצים באוויר בבהלה, כלב משותק לא מבין מה קרה.
הגל שוצף אותם ואותי ממזג ים עם יבשה מרטיב את החול היבש
וממשיך וממשיך. הקשיש עדיין מביט קדימה אך הוא כבר לא איתי,
הוא כבר שרוי בעולם מרוחק משלו, מעבד מחשבותיו ללא תחושה של
זמן, עיניו תלויות זגוגיות באופק הרחוק.

אני מקיץ למציאות של כאב מעיק שלוחץ בחזה. תוהה עם אהבות באות
כמו גלים ואם יכול להיות שאחרי זו העצומה, המהירה, המתנפצת,
המנפצת ששברה אותי לרסיסים ומעכה אותי לאבקה, יכולה לבוא אחת
אמיתית, רגועה, טובה ופשוטה שתציף את הכול ועמוק.