היא הסתכלה עליו מסתכל עליה.
בנתה לה תסריט בראש, איך הוא אומר לה כמה דברים ומה היא עונה.
איך זה מרגיש.
המציאות נמהלה בכמיהה, עד שלרגע נסחפה אתה, ואיבדה את הרגע.
סוף סוף חיוך אמיתי מצא את דרכו לפנים שלה.
הוא שאל אותה למה היא מחייכת, ורק אז הצליחה לחזור לעצמה.
"סתם".
אפילו שידעה שחיוך אף פעם לא עולה סתם.
אז הוא סובב את הראש, והיא הסתכלה עליו מסתכל על אורות העיר,
מתפעל מהמפרץ שנמצא דקות מהבית שלו. נאנח, ומתרגש ממה שכבר שם.
מחייך מהדבר הלא נכון.
היא הסתכלה בתמונות שלהם יחד, מסתכלים לאותה נקודה משותפת, רגע
לפני שמסובבים את הראש לכיוונים אחרים.
היא גיחכה כשחשבה: "סתם עוד רגע שבמקרה תועד".
היא הסתכלה על עצמה מהצד. בחנה, ערכה רשימות גדושות נימוקים
והסברים, תוצאות והשלכות.
הצליחה להתעטף במה שאף פעם לא רצתה להרגיש.
הוא נרדם על הברכיים שלה, והיא הסתכלה עליו נושם לאט ועמוק.
איך הפנים שלו נהיות שלוות.
היא הסתכלה על הדמעה שלה נספגת בחולצה שלו, נעלמת בתוכה עוד
לפני שהגיעה לחזה שלו.
והבינה את המצב.
משכה באף כדי למנוע פרץ חזק יותר. והוא, נשאר שליו.
היא הסתכלה ימינה ושמאלה כמה פעמים לסירוגין, אפילו שהרמזור
היה ירוק והכביש היה ריק.
היא שלפה את רגל ימין קדימה, "סתם הרגל חסר הסבר".
אפילו שידעה שהרגל לא נובע מסתם.
הרמזור התחלף לאדום בשנייה שכף רגלה השמאלית נגעה לראשונה
בכביש.
היא לא הצליחה להגיע להחלטה; לרוץ קדימה, או להסתובב ולברוח.
איפה הדף והעט כשהיא צריכה אותם, לרשימות של בעד ונגד.
מהר מאוד התייאשה, אז היא נשארה לעמוד שם, ממילא הכביש ריק.
"שיקרה מה שיקרה, לי כבר נמאס".
היא הסתכלה ישר לכמה שניות.
ועצמה עיניים.