פעם או פעמיים בשנה זה מגיע, ללא שום התרעה
מחפשים את הדיסקית, מצחצחים את הנעליים
זורקים לתיק איזו גרב או שתיים
קמים מוקדם בבוקר ונעמדים מול הראי
הבבואה הנשקפת לנו די מרגיעה
חזרנו לגיל 18, רק עם קצת פחות אוויר לנשימה
ועייפים, כל הזמן עייפים. וחרמנים.
נשואים ורווקים גרושים ופרודים
זה לא משנה.
זיינת שלשום או לפני שבוע
רק אתמול בלילה היית כל כך רגוע
זה לא משנה. כאן יש חוקים אחרים
זוהי מציאות ללא שום כללים
כולם, פשוט כולם, חרמנים
ואז מישהו מכין פינג'אן עם קפה שחור
מדברים כדורגל וגסויות
מפליצים, נעשים בהמות
ותוקעים גרפסים ושנייה אחרי מתקשרים לילדים
ואבא ייזהר וישמור על עצמו, ולא, זה לא כל כך מסוכן
רק עושים פה כמה מארבים, עניין די קטן
משחקים אותה גברים, מאצ'ואים
אבל בפנים, בתך הקרביים זה גומר אותם
כשהיא אומרת לו "תשמור על עצמך"
למרות שהוא חזר מתורנות מטבח
או כשהילדה הקטנה אומרת לו
"אבא, אני הכי אוהבת אותך בעולם"
ואנחנו יושבים באמצע הלילה, רק שנינו
אני על הגרעינים והוא על הגזייה
והמילים התחילו לזרום לו, פשוטות, נוגעות, עצובות
פעם בשנה,כולם מתגעגעים אלייך
האישה שלא נגעה בך כבר חודש
הילדים שעסוקים בעצמם
החברים, סוף סוף  נזכרים
אפילו מהעבודה מתקשרים
אבל זה רק שלושים יום בשנה
יום אחרי, הקסם פג, כמו סינדרלה
ולמרות שאני מוקף בכולם. אני מרגיש כל כך לבד.
ואני רואה בעיניים שלו מבט עצוב
והוא מזג לי קפה שחור חזק, כמעט בלי סוכר
ובאמת שניסיתי וחשבתי מה להגיד לו
אבל לא היה לי מה.