יוסף לובש את הגלימה הלבנה מול המראה בחדרו... קולות אנשים
בחלל הבית. האורחים שלו הגיעו.

"טעות לשים טלוויזיה בסלון, זה הורס יחסי אנוש... אין עם מי
לדבר... לא נורא, צריך לחשוב על פתרון יצירתי"  הרהר יוסף
וסיכם בזמן שאורחיו האהובים שקועים במצולות חדשות הטלוויזיה.
5 בערב, קולות מלחמה צווחים מהמקלט. הפושע הגדול ברח מהכלא.
מדינה שלמה על הרגליים. סירנות וסוסים גדולים ברחובות. שוטרים
אובדי עצות מציעים כספי לתושבים תמורת שיתוף פעולה. פרשנים
מאשימים. אנשי חדשות בהבעות דאגה... ועוד. כל המהומה מתמשכת
כבר כמה ימים שלמים.
"נראה שאצל החדשות כל יום הוא אותו יום... בשינוי כותרת
אמנם.... יום מלחמה,יום הפאניקה, יום השחיתות, יום הפחד, יום
אסון בכבישים, יום שביתה, יום השלכות טרגיות של השביתה... אוף,
אוף. שליליות, שליליות תצאי מפה, לא עליי" הוא מוצא להצחיק את
עצמו בסופו של דבר, ולפתע קריאות פחד  קורעות את מחשבותיו "מה
נעשה" "איך אפשר ללכת ככה ברחוב" מתרגזים מכריו הצדיקים ועוד
ממשיכים    "זה חתיכת חרא" "צריך לחפש אותו" "איזה בר מינן"
יוסף משתומם ומרגיש מחוץ למעגל וטוב לו. ועוד קריאות נקם של
הצדיקים "צריך לחפש אותו" "להרוג אותו" "כלב בן כלב" "לשרוף
אותו" יוסף מזדעזע. הוא לא מוציא מילה, איננו מרצה אותם - אף
לא בחיוך אחד.

כעת לילה. יוסף יושב על אדן החלון. עיניו נושאות אל הלבנה. הוא
יכול לשמוע את קריינות החדשות של השכנים ושל שכניהם גם.כל העם
מחכה לתפישתו של הפושע הגדול.עם שלם צמא לנקמה.
יוסף מדבר עם הלבנה .
"לבנה גדולה ויקרה, מי מאיר את אפלת האדם בלילות נקם אם לא
את?
אדירה וגדולה את, כולך אור ואהבה, הסיטי הזרקורים מראשו של
האבוד
לבנה יקרה, אנא הביאי את האבוד  למקום מבטחים, האי לו קרן אור
בחשכה.
את מצפן החושך, האירי את דרכך לאיש האבוד, גלי לו את דרך
האור.
לבנה יפה שלי, אני אוהב אותך אהבת אמת, דרך צלחה."




© כל הזכויות שמורות