היה הייתה נסיכה,
וכל שראו ידעו זאת- הרי כתר עטר את ראשה.
ואם לה כתר, הרי לא היא בת מלוכה?

ולה שמלה רחבה תכשיטים יקרים ותסרוקת גבוהה .
לא יהיה זה מובן מאליו שתהיה נסיכה?

כה יפה הייתה היא בעיניי כל הבאים ושבים,
אשר היו מגיעים מרחוק, להתבונן ביופיה מספר רגעים ,
מרחיקה את שני צידי שפתותיה לחיוך רחב ונעים
לכל המבקשים והלא מבקשים.

מעולם לא פסקה, את עצמה היא הכריחה
גם כשכאבו לחייה, לחייך לא הפסיקה..

מביטה בבני ממלכתה בעיניים כחולות צלולות,
פתוחות, מכניסות ומזמינות, מעולם לא נסגרות.
וכשהלכו בני הארמון לישון שינה ערבה,
נשארה הנסיכה תמיד עם עין אחת פקוחה-
להשגיח על כולם, לשמור ולהגן מכל משמר.
מעולם לא הלכה היא לישון
מעולם לא שמה ראשה על הכר.

כה יפה היא מבחוץ וכה ריקנית היא מבפנים.
בנויה לפי מודל ודרישותם של אנשים.
וגם בראשו של אביה הקיסר-
היה כתרו אשר עטר.
הרי חייב הוא כמלך-
מוסכמות החברה דורשות,
לא בערב ולא מחר,

את הכתר יש לכבוש לאלתר.

ועם השנים, ככל שהזקינו אחרים, גידלו זקן וקמטים
נשארה הנסיכה עם אותם תווי הפנים- צעירה לעולמים.
וככל שעברו השנים, כך נשכחה הנסיכה בקרב העמים,
ראתה מוות, לידה של חיים,
וככל שעברו השנים, אבק התבצר על ראשה
וקורי עכביש נתלו על גופה עשוי הפלסטיק.
וכבר בשולי שמלתה נדבקו חתיכות ישנות מפעם
של מסטיק.

שערה נעשה דליל, נעשתה היא כבר קרחת
והיחס שהחלה לקבל, בואו נגיד את זה כך,
אפשר בהחלט לדחוף לתחת.

אך החיוך עוד נשאר והעיניים עוד פקוחות
לשמור על אלו ששכחו ממזמן, מכל הצרות
לאהוב ולהוקיר להיות שם כשיצטרכו
ולהשגיח עליהם בכל פעם כשיראו.

ואיזה מן גורל זה לנסיכה?
האין היא בת מלוכה?
הרי כתר לראשה תכשיטים ושמלה
את כל הזוהר איבדה, כל שהייתה,
הופקרה על ידי
כפיות הטובה של בני עמה,
שדאגו להחליפה באחת חדשה.
כי היא לא יותר מסתם עוד בובה.

היה הייתה נסיכה,
וכל שראו ידעו זאת- הרי כתר עטר את ראשה.
ואם לה כתר, הרי לא היא בת מלוכה?