[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







יהבי שגיב
/
שרידות

שלומי נראה כתלוי על זיז סלע. כפסע בינו ובין התרסקות מגובה של
9 מטר לתחתית הקניון.
שני המדריכים, המתנדבים חברי הקרן, עמדו פעורי פה ועצרו
נשימתם.
מתמיד ידעו, שהמושג "חברים של אבא", ככל שהוא משמעותי בעיניהם,
אינו תופש במצבים עדינים כמו זה, שלפניהם .חברות בצנחנים
ובקרן, בכלל זה, שמטפלת במשפחות השכולות,אינה תחליף לכל דבר
ולכל מצב.
"עזוב" פסק בלחש דוביק,  החינוכאי שביניהם "הוא מנסה אותנו...
רוצה שנתחנן אליו..."
"דיר בלק, עזוב... אני עולה אליו". הסיר נחום, טיפוס אתלטי
בגופו ובנפשו, את ידו של דוביק  מכתבו, והחל לטפס.
שלומי נראה כנמלך בדעתו, בעוד כל הקבוצה, חבורת בוגרים גילאי
16- 18,נושאת עיניה למעלה, ומצפה למהלך הבא של "כוכב" הקבוצה
מאז ומתמיד.
שלומי הניף יד שמאל כמצדיע במועל יד לכל החבורה, שצופה בו.
ניתר כחתול לבליטת סלע קרובה, היאחזות בידיים, גלישה תוך דרדור
קל, והוא למטה, בריא ושלם, מחייך חיוך ניצחון, ציני משהו,
כדרכו. מישיר מבט כלפי נחום ודוביק שני המדריכים: "פחדתם"
לגלג, מהרהר קמעה ,ומצליף את אמרתו השגורה: "את אבא לא תחזירו
לי"...  
כרגיל, נאלמה תשובה מפיהם.
טיול הצנחנים הסתיים, כבעבר, ע"פ המסורת, בהצלחה..
בישיבת הקרן שלאחריו העלו, בצד סיכומים פורמליים, אנקדוטות
ואירועים שונים, כפי שחבורת מתנדבים, הגאה במעשיה , נוטה
לעשות, ולעיתים להפריז...
הוקראו מכתבי תודה. הועלו פרטים טכניים הנדרשים לתיקון.
הישיבה עמדה לפני סיום. כדקה לפני הפיזור המשוער קם נחום,
ממדריכי קבוצת הילדים הבוגרת, ממולל בידו דף נייר,  נראה כחוכך
בדעתו ומגיע לכלל החלטה: "רוצה להקריא לכם מכתב אישי, שלא
התכוונתי להעלותו או לדבר עליו בישיבה אבל"...
השורות הנקראות , בכבדות כלשהי, ע"י נחום הדהימו את הנוכחים.
בצד תאור מצב כללי שלה,של אחת האמהות,המפרנסת בקושי את שלושת
ילדיה מהקצבת משהב"ט, צפה מעין טרוניה כלפי חברי הקרן "חברים
של אבא", שאינם יכולים לעזור..."
ניכר ממכתבה של חנה, שיודעת היא להעריך, לכבד ואפילו לאהוב את
החברים ואת הנעשה על ידם. אך ביחד עם זאת, נכזבה: ציפיותיה,
אותן פיתחה בתואם לקשייה,לא נסתייעו.
הבעיה העיקרית התיחסה לעזיבתם של שניים מהילדים את ביה"ס, ואי
הצלחתה למצוא להם חלופה.
מעין מחנק אפף את דוביק, חברו של נחום להדרכת הקבוצה. "את אבא
לא תחזיר לי"... נזכר בילד התלוי על בלימה בקניון שחורת,
ועמידת אין האונים של שניהם, הוא ונחום, מתחתיו. החליף מבט עם
חברו, שם לב, שידיו של נחום רועדות במקצת יחד עם קולו, תוך
קריאת המכתב.
"מדוע לא סיפרת לנו לפני הישיבה?" נענה במשיכת כתפיים .
התפזרו לבתיהם.
למחרת צלצל הטלפון בביתו של שלומי.
האם חנה הרימה את השפופרת.
חנה הכירה היטב את דוביק כמורה ומנהל - איש חינוך,כך הסתבר לה,
משיחותיו עמה. במהלך המפגשים בטיולים נהגה לספר לו על בעיותיה,
מאבקיה ובעיקר הקשיים וההתלבטויות בינה לבין שלומי, בכורה,
חניכו במסגרת הקרן.
"חנה, יש לי הצעה" חתך את שיחת הטלפון הקטועה ביניהם. "שלומי
יוכל ללמוד בבית ספרי אם ירצה בכך" שתיקה. "איך יגיע לביה"ס
יום יום?" תמהה, מחייכת ודומעת, כאחד, מעבר לקו.
חש ברגשותיה.
"אין בעיה. יוכל לאחר בשבועות הראשונים, הוא לא יחיד שמיועדת
לו תוכנית , חלקית, מיוחדת" ענה, תוך תהייה עם עצמו.
דוביק ידע , שאינו מדייק, אך ברור היה לו שיתחייב לכך, אם יאות
שלומי לרעיון.
חנה הודתה בוכה וצוחקת.
שבוע חלף.
ביום ראשון, שלאחר השיחה החריש רעש אופנוע את דברי היושבים
בחדר המנהל, הפונה אל החצר מול רחבת החנייה..
צוות ההנהלה התכנס לישיבתו השבועית.
דפיקה בדלת. נפתחה עוד לפני מתן התשובה מפנים: שלומי, בפוזה
מצ'ואיסטית, מסיר  קסדתו, לבוש חליפת עור מאובזרת, מחייך וזוקף
סנטר מול הנוכחים כמדגיש, "אני פה". שתיקת רגע.
חיוך הסתמן על שפתי דוביק. עצר בעד עצמו מלהגיב לסימני השאלה
והתמיהה הניבטים מפני הנוכחים בחדר, בעוד שלומי ניצב בפתח.
ביקש דוביק משלומי לחכות בחוץ. סבב שלומי, ויצא תוך הפגנת
חשיבות עצמית, כמדגיש היכרותו ומקורבותו האישית אל המנהל.
דוביק פרש  לפני חברי ההנהלה, בקצרה, את ספורו של הנער ובהמשך,
את הצעתו לשילובו בביה"ס.
הקשו עליו. הבהירו לו גישתו הרגשית והסוביקטיבית לנושא. המשיכו
והדגישו אהדתם, בהקשר, בצד הסיכון שבחיפזון לקביעת פתרון..
דוביק נמנע מלהתווכח, הבטיח שהנושא יעלה בפני צוות פדגוגי,
כנדרש, על פי כללי הנוהל המחייבים.
היטיב להכיר את חברי ההנהלה, וידע, שמעבר לקושיות נדרשות, לא
ישימו מכשול להצעתו. זאת, למרות הקשיים העשויים לצוף על פני
השטח, תוך מהלכי קליטה באמצע שנת הלימודים, מה עוד שמדובר
במקרה חריג.
חברי ההנהלה הכירו, מצדם, במחויבותו ורגשותיו, ונמנעו
מפורמליות יתר.
"עוד לא החלטנו סופית, אינני בטוח בכוונותיו של הבחור. אציג
בפניכם את המצב אחרי שיחה עם ורדה, היועצת,ואז נחליט".
במכוון , נקט בסיכומו לשון רבים.
דוביק קרא לשלומי להיכנס לחדר אחרי התפזרות חברי ההנהלה. שלומי
נראה כמתרצה וכמפשיר מהלם המפגש הלא מתוכנן עם צוות המנהלים,
בעודו מחובק ע"י דוביק.
"אינני עושה לך טובה, ואינך חייב לנו דבר" פסק דוביק אחרי
הרגעות שניהם.
"אתה הוא זה שתחליט" המשיך, מצפה לתגובתו.
שלומי נראה כמהסס.
עצם הופעתו, הדרמטית כלשהו, הבהירה מראש כוונתו ביחס להצעה
עליה ספרה לו אמו.
שלומי הציג קושיות כמי שאינו מתרצה על הסף,  ובוחן את כוונת
המשפיע עליו את רצונו הטוב.
"אינך חייב לנו דבר, אלא לעצמך" חזר והבהיר דוביק, כמנסה לפלס
דרך ולסלק מכשולים רגשיים ועובדתיים כאחד.
"אם תחליט שאתה מנסה להשתלב, נדע ללכת לקראתך כמו לקראת אחרים
המגיעים אלינו בחוץ לאזור הרישום".
לאמיתו של דבר לא היו רבים כאילו בביה"ס.
סוכם על תחילת לימודיו של שלומי מיד אחרי חופשת חג החנוכה.
דוביק כינס את הצוות הייעודי, שכלל את המנהל הפדגוגי, היועצת
,מחנך הכתה ושני מורים. שטח בפניהם את עוללות הבחור, המצב
המשפחתי, תמצית פעילות הקרן, בה התנאה במקצת, וסיים בהבהרת
משמעות קליטתו של שלומי בביה"ס תוך העמדת תנאים.
הסכימו. חפצים לעזור, הן מבחינת הנושא עצמו, והן כמקורבים
לרגשות המנהל בנדון. אהבו, מאז ומתמיד את גישתו ורגישותו
לתלמידים, למרות שלא פעם נוצרו ניגודי אינטרסים. נטו הפעם,
רובם, לאפיין את הנושא כנסיינות פדגוגית לשמה, ולאו דווקא
כמחווה אישית למנהל.
ורדה, יועצת השכבות הבוגרות, לקחה על עצמה, אחרי שיחה עם דוביק
ומפגש עם שלומי, את נושא שילובו בכיתה. המליצה בפני מרכז השכבה
לנסות סיפוחו לכיתה יא' חברתית כלכלית.
ידעה להבהיר למקשים בין המורים מדוע בחרה, דווקא, בכיתה זו.
נראה לה,לורדה, שהמטלות הלימודיות נוחות, יחסית, במגמה זו,
ואוכלוסיית תלמידי כיתה יא' בה  פתוחה יותר לקבלת נער חדש
בקהלם. העלו בפניה, חלק מהמורים, הצעה לשלבו באחת מהכיתות
במגמת הטכנולוגיות.
לא הסכימה ולא פרשה..
על המפגש הראשון עם תלמידי הכיתה ומחנכה עוד דובר ימים רבים
לאחריו.
תיאורי כניסתו של שלומי לכיתה סופרו הן בחדר המורים והן בחצר,
תוך לחשושים ורכילויות של קבוצות תלמידים מתגודדות, ובעיקר של
הבנות.
שלומי נדחה, מלכתחילה, ע"י הבנים בכיתתו ובשכבה כולה: משך
תשומת לבן של הבנות הן על סמך הצגת סיפורו האישי ע"י המחנך,
לפני המפגש, והן במהלך הופעתו הראשונית בביה"ס: למעיל העור
הרכוס כפתורי הכסף התווספו, בשונה מהמפגש עם חבורת ההנהלה,
מכנסי עור הדוקים וכובע בוקרים, שהיה נטוי על ראשו ואינו מסתיר
את שפעת השיער הגולשת על המצח ועל העורף.
שלומי לא הוציא הגה מפיו עם כניסתו לכיתה. הסתפק בסקירת
היושבים, כשמבטו נח , בעיקר, על שתי השורות המרכזיות בכיתה,
שאוכלסו ע"י רוב הבנות.
שולי, יו"ר מועצת השכבה, אזרה אומץ, ובתואם למתוכנן עם מחנך
הכיתה, תוך הסמקה ונשימה מקוצרת, ברכה את שלומיק, כך כנתה
אותו, נבוכה, ומושכת גלי צחוק.
"מתחילה אתו?" ספק לגלוג, ספק חיוך נשמע ונראה בקולן של מספר
בנות, מנסות לצוד את מבטו של החדש.
שולי נרתעה, נפגעת, ועם זאת מתנערת מקנאתן כמי שרוצה להפגין
התעלמותה מתגובת חברותיה לכיתה. ניגשה אליו והזמינה אותו לשבת
ביניהם בספסל הפנוי בסוף הטור.
שלומי ישב, לוטש עיניים אל מחנך הכיתה, מצפה למלותיו.
דוד הרגיע את הלחשים. הבהיר לתלמידים חובת כולם לעזור בקליטתו
הנוחה והמהירה של שלומי, תוך הבלחת מבטים לעברו, היושב בספסל
האחרון.
לא הזכיר, ולו ברמז, ההקשר לנסיבות הופעתו בביה"ס.
בשיחה, קודמת להופעת שלומי, הבהיר דוד את מצבו, וסיים בהסבר
ובבקשה מדוע יש להימנע מהפגנת רחמים והתחשבות יתר ,
"מלאכותית", כפי שכינה אותה.
ניסה לאפיין את נושא הקליטה כמהלך רגיל בו מעורב כל תלמיד חדש
בהגיעו לביה"ס ולכיתה בתחילת השנה.
נרמזו התלמידים וכיבדו את פניית המחנך.
"ההופעה", כפי שכינו את כניסתו הציורית של שלומי, לראשונה,
לכיתה ,ואחר כך במסדרונות ביה"ס, לא השפיעה לטובה על מהלך
קבלתו והסתגלותו בימים הבאים.
הבנים רחקו, מסתייגים ממנו וממה ששידר, לדעתם, ספק סולדים
מהתנשאותו, כך חשו,ספק מקנאים...
שלומי הבין היטב, שעליו לשנות תדמית שהודבקה לו, שלא בטובתו.
בשבועות הבאים חבר שלומי לקבוצת בנים ממגמת החשמל. מצא ביניהם
מישהו שהכירו בעיר מגוריו, בעודם לומדים יחד בביה"ס היסודי.
חזי, חבר הילדות, פילס לשלומי דרך ראשונית אל התחברות לקבוצת
התלמידים בכיתתו.
יכולתו הספורטיבית של שלומי, והתבלטותו במקצועות האטלטיקה
הקלה, ובעיקר בתחום ריצת השדה, הובילו אותו בחודשים הבאים
למעורבות מוגברת בקרב קהילת השכבה, כולל התקרבות יתר אל כמה
מבנות הכיתה, שנמשכו ל"אופנוען הנוצץ": כנוי שהודבק לו מיומו
הראשון בביה"ס.
יהושע, המורה לחינוך גופני פרש עליו חסותו, ואף השתבח בכך בפני
המורים, כולל מחנך הכיתה, דוד, שהיחסים ביניהם היו פושרים
למדי.
דוד, מצדו לא אהד , בהמעטה, התפארותו ומחוצנותו של יהושע
ו"חיבוק הדוב", כך כינה גישתו ומאמציו המופגנים של האחרון.
שלומי, נמנע בחדשים הראשונים לאחר שבירת הקרח, מלהגיע למסיבות
ערב כיתתיות או בית ספריות. תרץ את הסיבה, במרחק מביתו. לא
הטרידוהו בנושא. לעומת זאת,קנה לו חוג מעריצות, שחלקן התכבדו
בטרמפ על המושב האחורי של אופנועו בסוף יום הלימודים.
הדרך הביתה התארכה בשל כך, ועוד יותר אחרי שהתברר, שהסיבוב דרך
השכונה הצפונית של העיר קשור , בעיקר, לטרמפיסטית קבועה -
שולי, בת כתתו ומקבלת פניו ביומו הראשון בביה"ס.
קינאות צצו ולידן פתקי שטנה, שהועברו בכיתה בין ידים, בצד
עיניים רושפות זעם.
גם מכתב אנונימי, בוטה, ממוען אליו, מצא בתיקו. הכתוב בו העיד
על נסיונה המיני עתיר המחזרים, כביכול, של שולי.
מצאה שולי לנכון , בעידודו, לספר לכל תלמידי הכיתה על הניסיון
הנבזי להבאישה בעיניו. האהבה פרחה בין השניים , ואיתה הידוק
הקשר בין שלומי למערכת.
הישגים ראשונים ניכרו בצד הלימודי, כמו בצד החברתי.
במועצה הפדגוגית בסוף השנה דווחה, בין היתר, קליטתו של שלומי
כהצלחה הנזקפת, בעיקר, לזכות המחנך, היועצים ותלמידי הכיתה.
דוביק, המנהל, רווה נחת.
דוד, מחנך הכיתה תרם להתלהבות הצוות בדווחו על הצלחת שלומי
במבחן המגן בהיסטוריה ובתנ"ך בחודש האחרון. תחושת הנוכחים היתה
עתירת גאווה והתרוממות רוח ,שאפפה אף את הציניים ביניהם.
"אם יש עשייה פדגוגית בביה"ס, הרי שהתגלמותה מתבטאת בקליטתו
המוצלחת של שלומי", חזרו והשוו מצבו העכשווי לעומת זה שבראשית
קליטתו בביה"ס.
היו ביניהם שידעו, להוסיף ולתאר מצב משפחתו. זאת, על יסוד
חצאי שמועות, רכילויות והאזנה לשיחת תלמידים.
דיון זה בישיבה, כמו סגר את שנה"ל בהרגשה של נאצלות חינוכית
לשמה.
חופשת הקיץ תמה.
ההתיצבות ב - 1 לספטמבר היתה , כרגיל, מלאה.
רעש, חיפוש,מדומה בחלקו, של כיתות להתכנסות, שיבוץ סופי
במערכת, מורים מנסים לאתר תלמידים "מבריזים" - אפיון רגיל של
תחילת השנה.
בכיתה יב' חברתית עמד דוד לקרא שמות הנוכחים, תלמידיו, אחרי
טקס הפתיחה הכללי באולם, ודברי ברכה קצרים משלו.
...שלומי דהאן..... אין קול ואין עונה.
התייפחות קצרה של שושי קרעה את דומיית הרגע.
מבטים הופנו לעברה. שתיים מחברותיה הקרובות, המחבקות אותה,
תרמו קטעי הסבר, תוך החלפת מבטי הסכמה אתה.
"הוא עזב... נסע לדודו בצרפת... אמר שלא יופיע יותר
בביה"ס"....
יום הלימודים המשיך והסתיים מוקדם מהרגיל, כבכל יום ראשון של
שנה"ל.
שיחתו של דוד עם חנה אמו של שלומי איששה את העובדות כפי שהועלו
בכיתה.
שלומי החליט,וניתק מגע - כך הובן לדוד משיחתו עם האם.
"ההורים של התלמידה שלך, שושי פרידמן ,אמרו לשלומי שהוא אינו
רצוי בביתם"...
זעמה.
דוד שתק, נדהם.
"מה , לא ידעת"? המשיכה, מתריסה כלפיו .
הטלפון נטרק.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
צריך ללחוץ על
הוועד האולימפי
שיאשרו את מקצוע
הסטנגה. רק ככה
נביא מדליות.




האדמו"ר מציע
פתרונות
יצירתיים להצלת
הכבוד הלאומי.


תרומה לבמה




בבמה מאז 25/5/08 23:04
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
יהבי שגיב

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה