[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








אלנור ריגבי נולדה ברחוב המלך ג'ורג' בתל אביב, בזמן שאמה עבדה
שם בשליחות של חברה אמריקנית. האם לא הכירה את הביטלס. מאוחר
יותר באותה השנה, אלנור הגיעה לויצ'יטה, קנזס, שם עתידה הייתה
לבלות את חייה. חבריה בגן המקומי היו סם קלמנס, נלסון מנדלה,
דיקי שאפל ואנה קרנינה. השתיים האחרונות הפכו לחברותיה לחיים.
אלנור לא קראה ספרים ולא התמצאה בפוליטיקה. בזמן בית הספר
נוספו לרשימת חברותיה גם אליזבת ווינדזור וג'ין גריי. בין גיל
15 ל18 הספיקה אלנור לצאת עם שחקן פוטבול בשם ולאד לנין, עם
שחקן פוטבול נוסף, לואי פסטר ועם סטודנט זר בשם סידהרתא
גוטאמה. בגיל 19 נישאה אלנור לבחור מקומי בשם ג'ראלד גארדנר.
לשני ילדיהם הם קראו ג'ון, כאשר רק שמותיהם האמצעיים נבדלים.
אלנור הייתה אשה פשוטה ורק בגיל מתקדם התבהר לה שלאורך כל חייה
היא נתקלה שוב ושוב באנשים בעלי שמות מפורסמים. זה היה הכשרון
שלה, מתנה מעיר הולדתה.

עכשיו, הרבה אנשים חיים בתל אביב. המון עובדים זרים, סטודנטים,
עולים, אומנים... אך כמה מהם נולדו שם? אולי חצי; אומרים שתל
אביב מושכת אליה טיפוסים מוזרים, אך המקרים המעניינים ביותר הם
אלה שנולדים בעיר עצמה. רק אלה שמקום לידתם הוא אדמת העיר, לא
חשוב איפה יחיו אחר כך, מקבלים את הכשרונות. כל אחד ואחד מקבל,
אם כי לא כל אחד ואחד מהם מודע למתנה שברשותו.

בחור אחד בשם איציק היה בעל היכולת לדבר דרך מערכות רדיו. הוא
היה טיפוס משונה ומתבודד, לא מבריק מאוד, אך גם לא טיפש. היה
לו חוש הומור שניתן לסווגו כמעניין. בתקופת שירותו הצבאי היה
תחביבו העיקרי לעלות אל הרכבות העמוסות חיילים של יום ראשון,
אותן רכבות שהיו כה מלאות שכשהדלתות היו נפתחות בתחנת קריית
גת, סילון של חיילים היה נפלט מהן, רק עקב הלחץ שהצטבר
בקרונות; מכל מקום, אותו איציק, שתמיד היה מגיע מוקדם ומוצא
מקום ישיבה, אהב להודיע דרך מערכת הכריזה של הרכבת בגרמנית
רהוטה: "נוסעים נכבדים, התחנה הבאה - אושוויץ." - הטריק הזה
גרם תמיד להרבה יותר צחוק מאשר התרעמות ואיציק הפסיק לבצע אותו
רק כאשר שמע ששריד שואה ישיש ששהה כמה קרונות מלפניו התעלף
בשומעו את דבר מערכת הכריזה. איציק לא היה איש רע ומעולם לא
השתמש בכשרון שלו לרעה. זה פשוט היה חוש ההומור שלו.

טיפוס אחר, בעל השם הבלתי נפוץ מנוח, היה בעל יכולת להתאים
צבעים. הוא נהג ללכת בכל זמן, לבוש בחליפות שכל חלקיהן התאימו
אחד לשני. תגידו שגבר בעל חוש אופנה הוא אכן דבר נדיר
במחוזותינו, אך היה בכשרונו יותר מזה. מנוח התעוור בגיל עשר,
אך מאז לא עבר יום אחד בו לבש שני דברים שלא התאימו אחד לשני.
תנו לו רק להחזיק את פריט הלבוש בידו והוא מייד יגיד לכם אם
הוא מתאים לשאר התלבושת שלו. מנוח לרוב לא ידע מה הם צבעי
בגדיו בכל רגע נתון, אך תגלו לו מה גוון החולצה, או המכנסיים,
או העניבה והוא ינחש נכונה את גווני כל השאר. כשרון זה תמיד
עזר למנוח להתקבל לעבודה.

ידוע לי גם המקרה של ביאטריס אפורת האצבע, אחת האומללות
שבילידות תל אביב. ביאטריס גדלה להיות חובבת טבע מושבעת וחיה
את חייה במגוון מיקומים אקזוטיים ברחבי הארץ: החל מערבות רמת
הגולן ועד מכרות תמנע. הדבר שרצתה יותר מכל היה להתקרב אל
הטבעי והנקי, לחיות מחוץ לעשן האגזוזים ואורות הניאון המאדימים
של העיר. לצערה וללא יודעין מצדה, היא בורכה על ידי העיר בה
נולדה. כל מקום בו ביאטריס הייתה מנסה להתיישב היה מתכסה במהרה
בשלמת בטון ומלט. היא מעולם לא הבינה למה זה מגיע לה. דחפורים
נמשכו אליה כמו חתולים לעשב וולריאן. במקרה אחד, בו עברה על
אופניה על פני אתר בנייה, שלושה נהגי טרקטורים בגדלים משתנים
עקבו אחריה, נוהגים בכלי המשחית שלהם מתוך שינה. הם התעוררו רק
כאשר הגיעו למשכנה, שהיה אוהל שהקימה באמצעו של פארק לאומי.
מערבלי הבטון לא איחרו לבוא. נסיון חייה חישל את ביאטריס והפך
אותה ללוחמת גדולה למען איכות הסביבה. למרבה צרתה, הפגנות רבות
בהן השתתפה הכריעו לעתים את המאבק ובאותו המקום היה נבנה
קניון, כביש, טיילת או בית מלון.

האם אם היו מוטנטים? האם הנם מוטנטים? מובן שלא. הגנום של
אנשים אלה בסדר ככל שרק יכול להיות די-אן-איי של מישהו שחי
בסביבה עירונית. אולי תחשבו שאני מביא פה שלוש דוגמאות של
אנשים אקסצנטריים? משונים? לא ולא. זו אוכלוסייה מאוזנת רגילה.
יש בה אנשים שאוהבים להאזין לרוק, כמו גם אלה המעדיפים היפ-הופ
ואילו אחרים חירשים; יש בה אנשים המסורים לדתם (תהא מה שתהא)
ויש חסרי עקרונות; יש נשים וגברים וכמות מייצגת של כאלה
שמעדיפים לא להגדיר את עצמם. אלה פשוט כל ילדיה של עיר אחת
במזרח התיכון. מובן כי גם אומנים משונים, מדענים מטורפים וסתם
משונים-מטורפים שאינם מדענים או אומנים, מצויים ביניהם, אך רוב
בעלי הכשרונות המפתיעים הם פועלי בניין, פקידים, רואי חשבון...
ואם מה שכתבתי הצליח לעניין מישהו, בטח גם חלק מהקוראים. איני
יודע אם ניתן להגיד את זה על כל אדם, אך על כל אחד שנולד בתל
אביב אפשר להגיד זאת בביטחון: על כל אחד ואחד מהם אפשר לכתוב
ולכל אחד, אף למשעמם וחסר התחביבים ביותר, אף למובטלים, אף
לילדים בני יומם, אף לישישים הנוטים למות, אף לאלה שמכרו את
גופם לזרים ואת נשמתם לשטן, משכנו את רכושם ואיבדו את שפיותם -
אפילו לאלה יש את המתנה שלהם.

נערה אחת, איריס, כמדומני, הייתה בעלת הכשרון לכתוב שירים של
ביאליק. היא אהבה מוזיקה מודרנית ולא הכירה את פועלו של חיים
נחמן, אולי פרט ל"אל הציפור". בגיל 16 התעתדה להוציא את טובי
שיריה בצורת ספר. אז, בבית ההוצאה, התגלה למרבה זוועתה וזעמה,
שמישהו שחי מאה שנה קודם, כבר המציא את הכל. והיא כבר חשבה
שהיא גאון... בסירוב להשלים עם העובדה המטרידה, הלכה אותה נערה
לספריה המקומית ולקחה את כל יצירות ביאליק - יצירות שקראה תוך
התקף מאניה יחיד, משקיעה עד זריחה. באותו בוקר היא איבדה
לחלוטין את דחף הכתיבה שלה ולא הייתה מסוגלת לחרוז חמשיר ברכה
ליום הולדת.

אפשר לספר ולספר. יש הרי מאות אלפי אנשים שנולדו בעיר הזאת.
יש את האדון שמעולם בחייו לא הצטנן, אלא עבר שורה של מחלות
בלתי סבירות בעליל, שאת שיאן היוותה דלקת בצוואר רחם מסתורי
שהתגלה בגופו, תוספת מנוונת בין הסקרוטום לרקטום.
איש אחר, מוכר בשוק, גילה שהוא מסוגל לגלות בדיוק למה התכוון
כל משורר בכל שיר. כשרונו, לפחות לדעתי, התבזבז בניחוש של
כוונות גדולי משוררי הזמר המזרחי. הוא מעולם לא הגיע ליצירות
אלתרמן והעץ המשיך לשקוט בנוגע לעגיליו.

המקרה האהוב עליי הוא דאריה, שליטת הרמזורים.
מהפעם הראשונה שהתייצבה לבד מול רמזור, ראתה בו יריב אישי אדום
פנים ומחמיר. היא איימה עליו. הוא הוריק. וכך קרה שכל הרמזורים
בגוש דן סרו למרותה. היא מעולם לא הסתירה זאת ועדיין לא
מסתירה. וכולם רוצים ללכת לצדה. לא כי היא מעניינת במיוחד, או
יפה להפליא, אלא כי הם יודעים שלא יצטרכו לחכות ולו במעבר חציה
אחד. דאריה שליטת הרמזורים, מלכת הולכי הרגל. לדעתה, היא בעלת
הכשרון המוצלח והמועיל ביותר בעיר. היא מתייחסת אליו כאל כוח
מיוחד. וחשבו, אולי אי שם בסבך קופסאות הבתים, ישנו ילד שיכול
לרפא מחלות במגע בלבד, אולי מוכרת בשוק הכרמל מסוגלת לעוף
בלילה ללא עזרת מטאטא, אולי אחד מילדי העיר מחזיק בפתרון לשלום
עולמי, אך לדאריה לא אכפת. היא יכולה להחליף את צבעו של כל
רמזור לירוק. מעבר החצייה הוא השטיח האדום שלה והמכוניות
המחכות לצדיו בשורה, הן נתיניה הנאמנים. דאריה נולדה בעיר וגרה
בה והרי זה לא הכשרון שמשנה, אלא התאמתו לאדם. רופא היה יכול
להרוויח מיכולתו לחלות במחלות נדירות. סוחר הסמים בתחנה
המרכזית היה יכול לחיות הרבה יותר טוב לו היה מבין שאותם גושים
מוזרים שהוא כל הזמן מריח ומרגיש צורך לחפור מהאדמה אינם הזיה
נשנית המגובה בהפרעה אובססיבית, אלא פטריות כמהין.
דאריה מתאימה לכשרונה כמו שחסילונים מתאימים לצלייה במנגל
ותקיעה על קיסמי עץ. המתנה שקיבלה הייתה אולי שטותית אך היא
נוצלה עד תום. היא צועדת לצד חבריה, בוחרת את האזור כבד התנועה
ביותר בעיר, נעמדת לרגע על שפת הכביש, נוקשת באצבעותיה (סתם,
בשביל האפקט) או אומרת "אדגר, תן לעבור" - ופוף! ירוק. 'אדגר'
נותן לה לעבור. ודאריה מאושרת.

לו הייתי יליד תל אביב, בטח הייתם אומרים שהכשרון שלי הוא
להתחיל סיפורים משורות של שירים מפורסמים. אך, אבוי, תחילתי לא
הייתה בכרך הימתיכוני האפרורי הפוזל לכיוון יפו ונובג מתוכה
כגידול אנושי על תחת של צפרדע. עיר מולדתי היא אודסה, אוקראינה
ואיתה העניינים הרבה פחות פשוטים.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
מה דירק שארפ
קיבל מאישתו
ליומולדת?

מכות

אני יודע שלא
כולכם הבנתם,
אבל אולי
המבינים צחקו.


תרומה לבמה




בבמה מאז 29/5/08 6:48
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
עידו ארמיאץ'

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה