New Stage - Go To Main Page

אגם ענקית
/
טיפול שורש

חניכיה של האישה שאני חי אתה מדממים כבר שבועיים. אין היא
יכולה להרשות לעצמה טיפול שיניים במחיר מלא ולכן, מתאמנים על
חניכיה תלמידי בית הספר לרפואת השיניים בעיר בה אנו מתגוררים.
חניכיה מדממים. פיה מלא תמיד דם וריח חריף עולה ממנה שעה שהיא
מנשקת אותי בייאוש נטול תשוקה, בלילות הזעירים שלנו, מחוץ
להישג היד של מה שאנחנו מקווים שהוא חיים טובים יותר עבורנו.
מדי בוקר אני נאלץ לראות את פיה הפתוח שעה שהיא ישנה מולי, את
הדם הקרוש הנאגר בפיה. אם הייתי יכול הייתי מנקז את דמה, ולו
כדי שלא אהיה חייב עוד להביט בה כך, להריח אותה כך.

שיניי שלי רקובות למשעי. אינני מתלונן על כך. מדי כמה חודשים
אני חש בכאב עז באחת משיניי, בדרך כלל אלה הצדדיות או אחת
הקדמיות העליונות. איש אינו יודע עד כמה פי רקוב ומלא מחלה עד
שהוא מביט בי פנימה. אני והאישה הזאת שלי, אנו יודעים היטב עד
כמה חולים הפיות הארורים שלנו. אנו שומרים על זה בסוד. איננו
רוצים שאיש מלבדנו יידע עד כמה מצבנו הדנטלי הוא הביטוי הכנה
ביותר למצבנו הנפשי, למהות הקיום האורלית שלנו. תלמידי בית
הספר לרפואת שיניים הם המרוויחים הגדולים מסבלנו, מהעוני הבלתי
נגמר שלנו. כעת, הם מניחים לנו לבוא למרפאות הפשוטות בהן הם
מנתחים אותנו כחיות מעבדה. בעוד מספר שנים, לכשישיגו אישור
חברתי ליכולתם, על סמך העבודה החובבנית והמרושעת שהם מעניקים
לפיות המלוכלכים שלי ושל האישה שאתה אני חי, לא יטפלו בנו עוד.
דרכנו למרפאותיהם תהיה חסומה. אם יראו אותנו ברחוב ינהגו
בנימוס מסוים, אך בתוך נפשם, ינהגו בנו כאילו לא פגשו בנו
מעולם. אין הם חייבים לנהוג כך. הם מוכרחים לנהוג כך. זו
הברירה היחידה העומדת בפניהם, שעה שאלפי חישובים
דנטליים-מעמדיים מכתיבים להם מהות רעה יותר משאיחלו לעצמם אי
פעם.

כל שאני רוצה לעשותו הוא, למחות את הדם מפני האישה אתה אני חי.
כל שאני רוצה לעשותו הוא להנחית מהלומת אגרוף ישירה בפניו של
מי מקצבי החניכיים הצעירים הללו, שידמם הוא. לעולם לא אעשה
זאת. מנגנוני הטמעת הנימוס הבסיסיים של החברה לה אני משתייך
פועלים את פעולתם עליי בכל יום. אני הופך מנומס יותר ויותר שעה
שכל מה שאני רוצה לעשותו הוא להתנער מהנימוס בפעולה אלימה אחת,
מרוכזת, לא מחויכת, יומרנית.
אין בי רחמים. לא כלפי דמה של האישה אתה אני חי, לא כלפי עצמי,
לא כלפי תלמידי רפואת השיניים המסכנים. הדבר הנכון ביותר לומר
כעת הוא שאינני יכול לרחם אפילו על עצמי בגין הידיעה שאין בי
רחמים. אפילו לזה אינני יכול.

אני חורק בכסאי כעת מרבית הזמן. החריקות אליהן אני שואף הן מן
הסוג שעשוי לעורר חוטי זעם קרירים וגמישים אצל האישה אתה אני
חי. הפגנת זעם מקרית מצדה עשויה להפיח בי רוח קרב שנדמה שאיש
לא מצליח לעורר בי עוד. דלת המקרר בביתנו חורקת כבר שבועיים.
איש מאתנו אינו טורח לשמן אותה שוב. אנו נהנים כל כך מהסבל החד
ממדי שתנועתה האלימה יכולה לחולל בקרב מי מאתנו, עד שאין אנחנו
מעוניינים לשמנה. מדי פעם אנו מבקשים האחד מהשנייה לשמן את דלת
המקרר, מתוך התרסה גמורה. כל אחד מאתנו יודע את מקומו היטב
ואין לנו טיפת אומץ או טירוף כדי לסכן את יחסי הכוח הסדיסטיים
והאוהבים שאנו מצליחים לטפח בעדינות מתוך חיינו המשותפים. כמה
זה נורא.

האישה שלי, שאתה אני חי,  איננה מעיזה להביט בי עוד. כעת,
מבטיה לכיווני מורחקים ממני והלאה, אל נקודות בהייה שאני מסרב
להכיר בקיומן. אני טורח להביט היישר לתוך עיניה הכהות. אני
נהנה לראות את המבוכה  המתחוללת מעצמה. אין לי סייגים עוד. אני
עושה כל שאני יכול כדי לייאש את האישה שלי ממני, לכדי עזיבה
פתאומית ומהירה. לעולם לא תעזוב אותי. הצורך שלי בנטישה הוא
מגוחך ובכל זאת, הוא הצורך היחיד שאני בטוח בנכונותו. אני פוחד
עד מוות שיקבלו אותי כמו שאני. קבלה מוחלטת שלי, ללא רתיעה,
מחרידה אותי הרבה יותר מאשר דחייה מוחלטת. אינני מפחד מדחייה.


טיפול שיניים הגון לא יציל את האישה שלי. בסופו של דבר שינינו
מועדות לחלות הרבה יותר מכרגיל. אמה שלי ואמי שלי מקיימות קיום
מקביל בלי לדעת. אמי בטוחה שמצבה נסבל. גם אמה של אשתי חושבת
כך לגבי חייה שלה. אינני תופש זאת. הייתי רוצה לזחול אל תוך
מחילה מוגנת ולהירדם הירדמות מלאה וכנועה. הייתי רוצה שתופסק
המתנתי הנוכחית. אינני מבין את עצמי. אינני יודע להסביר את
עצמי לפני עצמי. לעולם לא אסלח לי על חוסר היכולת המשמים שלי
בתחום זה. אוזניי חמות ולחיי אדומות וכמעט משחירות. עצמותיי
חלשות. אינני זוכר את הפעם האחרונה בה אכלתי בשר. שנים רבות
עברו מאז. מעולם לא החלטתי להפסיק לאכול בשר. הפסקתי יום אחד,
ללא סיבה ממשית. מאוחר יותר הרגשתי בעניין המוסרי. תחילה באה
תחושת גועל כללית ממרקם השרירים והשומנים הצלויים. אחר כך בא
צער גדול ולא אמתי על גורל החיות. איש אינו מציע לי עוד בשר.
אמי ויתרה על ניסיונותיה השקופים. היא אינה מכבדת את החלטתי
שלא לאכול בשר. בכל הזדמנות שעולה בידה, היא טורחת להזכיר לי
עד כמה היא נוטה לכבד את החלטתי.

אמי אינה מכבדת אותי. עדיף כך. אני אינני מכבד אותה גם כן.
הייתי רוצה שדבר מה מרושע יתרחש למי משנינו כדי שלא ניאלץ
לפגוש האחד בשנייה אפילו פעם נוספת אחת. החיים מזויפים לפי
מידותיי הידועות. אינני יודע מה השעה כעת. אני מאחר לעבודתי.
אין לי לאן ללכת כעת. לילות שלמים עוברים עליי בחרדות קרות
השוטפות את מרכז עמוד השידרה שלי בנועם. מרכז השגרה שלי נעול.
אסורה כניסת מבקרים לתחומי. לאיש לא אכפת. ניתן למכור אותי, את
הזכויות עליי, במחיר הנמוך בהרבה מהמחיר שאני מעניק לעצמי.
אינני מסוגל להעריך את עצמי נכונה. משהו בתוכי מת ומטולטל על
תנועת גופי. ידיי משותקות מכאב. ימים ארוכים עוברים מבלי שאני
יודע. חושיי הופכים לאפשרות מדומיינת. מוחי מאבד מאותה שנינות
רצחנית, חסרת תכנון. הלוואי שיכולתי לסייע לעצמי בדבר מה. אני
נבוך מפני עצמי. שורשי המבוכה שלי עמוקים מכדי שאדבר עליהם.
אני מקשיב לא רע. אף פעם לא צפיתי בהצגת תאטרון בובות. כינוי
החיבה שלי אינו חביב עליי עוד ואני מתעב את חבריי הקרובים
הממשיכים לקרוא לי בכינוי הגנאי המעודן הזה.

אני יודע לנשום היטב. גופי אלרגי לפריחה. אינני מסוגל לנשום
כשפורחים עצים מסוימים ואני מצר על כך. לעולם לא אוכל ליהנות
משינה במחיצת חתול. אין זה נוגע לי. אני נחוש לדרדר את מצבי
הנפשי והגופני בעשרות אחוזים בחודשים הקרובים. הנחישות שלי
מניחה את הדעת כעת. לעולם לא יאונה לי רע. אין לי תקוות
רציניות לגבי מימוש היכולות הממוצעות המבריקות שלי. אני נרדם
בזמנים בהם אינני אמור להירדם. שעה שעיניי נעצמות, מי שמביט בי
מהצד רואה אדם שליו. איש לא מבחין בהיפנוטיות המעגלית שאני
מפעיל על עצמי. כל מה שיכול לקרות לי קורה לי. חיי במסלול
המראה בטוח שבסופו אוכל לנחות נחיתת אונס מוגזמת, תאטרלית. איש
לא יאמר לי מה לעשות. אין אני מסוגל לעשות דברים המוכתבים לי
בעצלתיים. לרוב, אני מבצע כל מטלה שמבקשים ממני לעשות אותה,
ללא שום דיחוי. אני הצייתן המרדני ביותר שאני מכיר.

אין שום דבר נהדר או מרגש שאני מסוגל לקבלו ללא סייגים. אף פעם
אינני מרוצה ואני נוהג ברוב האנשים כאילו הם חייבים לי דבר מה
שאינני מסוגל להגדיר בפניהם. לו הייתי מסוגל להגדיר מהו הדבר
שאני חושב שמי שהוא חייב לי, דבר לא היה משתנה. אני רכוס
בבגדים שאינני אוהב. בכל פעם שאני רוכס את מכנסיי אני מהרהר
מעט לגבי טיבה הפילוסופי של פעולה כמו רכיסה. אני צפוי מדי.
אינני ממהר לשום מקום. עליי ללכת מכאן למקום כל שהוא בו אוכל
לחנוק את עצמי בתוגה.
חושיי חדים עתה מתמיד. מעולם לא הייתי חד יותר כלפי השגיאות
הזעירות שאני נוטה לעשות, מתוך חוסר יכולת בסיסי לנהוג בצורה
הוגנת בעצמי או במי ממכריי. אני חש גועל כאשר אני מנסה לערוך
באישיותי אי אלו שינויים כדי שיוכלו לסבול אותי ביתר קלות.
מפגשים חברתיים מייצרים אצלי תקווה וייאוש זהים בעצמתם המביאים
אותי לכדי קוצר נשימה מלא חמצן. אני נוסע באוטובוסים מלאים
גברים ונשים שאינני מכיר, וכל נסיעת אוטובוס כזאת ממלאת אותי
אימה נוראית וניכור כלפי כל הנוסעים והנוסעות באוטובוס. אינני
מחייך לעומתם. ילדי בית הספר העולים אל האוטובוס ברעש גדול
גורמים לי לבחילה עזה. אינני מסוגל עוד לראות ילדים. כל אחד
מאותם יצורים תמימים ואשמים מציף אותי שנאה בורה ורחמים
אכזריים כלפי כל מי קשור בקשר כל שהוא אל אותם ילדים: הוריהם,
המורות שלהם, הפסיכולוגים המתעללים שלהם. אני נהנה לדמיין את
האוטובוס בו אני נוסע עולה באש. אני מצליח לראות את מבטיהם
הקרועים, האיומים, של האנשים ברחוב, החיצוניים לשריפה, המביטים
בי ובאוטובוס הנשרף. הם קוראים לי להציל משהו.

אינני מעוניין להציל איש. מבחינתי, עדיפה השמדה מהירה ולא
מתוכננת של מרבית היצורים החיים. אינני רוצה שאיש ימות. כל
הילדים האלה הם רק ניצני פרחים מורכבי גבעול שוטה. אין בהם
טיפת אשמה. לרוב, אנשים שאינם אשמים בדבר מעלים את חמתי ואני
נוטה להיות תוקפני ביותר כלפיהם. אי אפשר לשטות בי יותר. בדרך
כלל אני נוהג לעמוד סמוך לדלת האוטובוס לפחות דקה אחת שלמה
לפני התחנה בה אני רוצה לרדת. אני נהנה להביט בעצמי בייאוש
מכחיל במראה העגולה. האנשים היושבים במושבים הסמוכים מביטים בי
לרגע ונותנים לי לחלוף בהם בלי להותיר רישום. איש מהם אינו
יודע דבר לגביי. אני אינני יודע דבר לגבי אדם שאינו אני. מרבית
הקשרים החברתיים שאני טורח לשמר עשויים לשמש אותי יום אחד. אני
שונא את התועלתנות המחושבת הקרה שלי. אני סולח לעצמי. אינני
מסוגל לנסח מהו הדבר המדויק שאחראי למצבי. אם אהיה מסוגל אי
מתי לנסח לעצמי מחשבה אחת ברורה לגבי הסיבות למצבי, אהיה חייב
להתקפל ולשכוח מזה. אני בז לרוב האנשים שאני מכיר היכרות
עמוקה. אין בין מכריי אפילו אדם אחד המסוגל לתפוס את המהות
החמקנית של אישיותי. אלו שמצליחים להבין עד כמה אני בלתי מושג
רגשית מסולקים על ידי, לא בלי צער (חה, חה).

רוב הזמן מחשבותיי נלחשות בתוכי בעצמה קבועה גבוהה. ישנם פרקי
זמן קבועים בהם השלווה שלי הופכת עיסתית מדי. תדרי התחושה שלי
מוצאים מאיזונם בלי קושי ואני הופך נרגן ובלתי מקשיב. מחשבותיי
נלחשות בתוכי רוב הזמן בלי שאהיה מסוגל להפריע להן, לקבוע את
מהלכן, או לסייג אותן. בחמש השנים האחרונות לא חליתי בשפעת
רצינית. גופי אינו זוכר חולי קשה ומסוכן ואני חושש שקרב גופני
אמיתי ימצא אותי לא מוכן. רוב מנגנוני ההכחשה שלי ברורים לי
ועדיין, אני  נהנה מהם בתום ובהשלמה. אלמלא הייתי מסוגל ליהנות
מתכונותיי הרעות ביותר הייתי מאבד כל דחף מניע לחיות את חיי
מזמן. יש בי חן מסוים שמונע ממני לרצוח את עצמי מהר. המוות
שאני מאחל לעצמי איננו שונה מהחיים שאני מאחל לעצמי. יש לי
האפשרות לייצר אמירות סתומות-נהירות לגבי עצמי.

רוב הזמן אני חי את חיי ללא הפרעות בולטות לסביבתי. מדי פעם,
אחד מן הגברים האורתודוקסיים הגרים ברחוב שלי מנסה לומר לי
שלום. בפעם הראשונה אני עונה בהתלהבות כנה. אני מתעתע בברנשים
חרדים אלה כך שבפעם הבאה הם מגייסים לקראתי חיוך משיחי שמדהיר
אותי לידי התנהגויות לא מנומסות חד משמעיות. אחרי הפעם הרביעית
הם מניחים לי לנפשי. שמי הולך לפניי ומניח מוקשי כישלון ידועים
אותם אינני מוכן לנטרל. הדרך בה אני תופס את העולם איננה
ראויה. אני אינני ראוי. לעתים, בשורות מסוימות מזרימות בדמי
שליחי תקווה מלאי מוטיבציה בהם אין לי עניין. יש לי האפשרות
לדחוק את עצמי לאחורי נפשי, כך שכמעט ואינני רואה את עצמי. רק
ישבני נותר גלוי לעיניי, העיוורות ממילא. פתאום מתכהים הצבעים.


מחר אלך לטפל בשיניי אצל תלמידי בית הספר לרפואת שיניים. מי
מהם יחפור בתוך פי ויניח בי כתרים לא אציליים שיחזיקו מעמד חמש
שנים לכל היותר. האישה אתה אני חי אינה מוצאת זמן זעיר לטפל
בשיניה. ריח הדם מחניכיה כבר אינו מטריד אותי. פעמים רבות אני
מתחרט על דברים שאני אומר לה. מייד אחר כך אני טורח לומר לה
דבר מה נוסף, תוקפני ולא אכפתי. תמונות החיים שלנו מלאות
פגיעות זעירות ומורגשות היטב. אינני מסוגל לחשוב שאינני אוהב
אותה. אני אוהב אותה בדיוק משום שאינני מסוגל לא לאהוב אותה.
יש לי  צורך כנה שלא תיפגע לעולם מידיי. כל אירוע בחיינו
המסוגל להותיר בנו צלקת כאב מתרחש בדיוק צפוי ומיותר. בכל פעם
שאני רוצה בזה, אני הופך למאהב תמים ותומך. יש לי מיומנות
נדירה לשחק בו זמנית דמויות המנוגדות זו לזו עד כדי צרחה.
הייתי רוצה לתלוש שיער מקרקפתו של גבר אחד ,הלומד אתי שיעור
ספרות אחד בסמינר להכשרת מורות. הייתי רוצה להחזיק בידי ספר
שירה בינוני שעה שהייתי תולש קווצה משערותיו הארוכות
והנוזליות. הייתי יכול יכול להכות אותו במצחו בעזרת ספר השירה
אם הייתי נדרש לכך.

אין אני יכול להאמין לעצמי למילה אחת. מחר אלך אל איטליז רפואת
שיניים חובבני בו יוכלו לבצע בי פעולות כירורגיות מיותרות,
הרדמות מוגזמות ולא מועילות שלא יסייעו למתלמדות הצעירות.
אינני מסוגל לסבול כאב בפי או באפי. למעשה, רוב הפעמים בהן
נוגעים בי בפניי גורמות לי כאב עז וחרדה משתקת. עליי ללמד את
עצמי שיטות גופניות-נפשיות טובות יותר מאלה שאני מכיר. אני חסר
אונים כקלף מקרי בחפיסת קלפים חדשה. בלתי אפשרי לנחש את ערכי.

מרבית שיעורי הספרות בסמינר למורות אליו נרשמתי עוברים עליי
בנעימים. בעוד כמה שיעורים לא אהיה מסוגל עוד להמשיך לשבת
בכסאי ואהיה מוכרח להתנפל על המרצה המקרית בתאוות נקם בלתי
מובנת ופשוטה. כל אחת מהמרצות הנובחות לפניי בנועם בשיעורים
השונים מזכירה לי את המורה השנואה עליי מהכיתה השלישית בבית
הספר היסודי.  



 
לעתים אני מזייף התקפים גופניים מסויימים כדי לזכות בתשומת לב
מאנשים אקראיים שאינני מכיר. לרוב, אני תופס את אזור החזה ביד
אחת (יד ימין, חה חה) ומניח את ידי השנייה תלויה באוויר העולם
וממתין. אני נותן למביטים בי רגע אחד זעיר של השתאות, ואז אני
מתחיל לקרוס על ברכיי. הקריסה משיגה את התוצאה הרצויה מבחינתי
כמעט תמיד. איש אינו רוצה במותי המיידי באמצע הרחוב. בהחלט
יכול להיות שמפגש אחר, במקום ונסיבות שונים בתכלית היו מאפשרים
למי מהאנשים המסכנים הללו להניח לי לקרוס, מזויף וחמקני מתמיד,
אל מותי הרב פעמי, ברחובות הממריאים בהם אני ממהר ללא סיבה.
אני מתזמן את הקריסות הנהדרות שלי בקפידה. יש לי יכולת זיהוי
נדירה בכל האמור לבני אדם וכך, נפשי יודעת היטב לפני מי ליפול.
אינני אוהב ליפול לפני יותר מאדם אחד. לרוב, אני קורס לפני גבר
אחד, אשה אחת, או זוג נשים. אני אוהב את חוסר האונים הגלוי
בעיניהם (אני רואה אותו מבעד לעצימת עיניים משוחקת היטב). אין
לי ברירה אלא לנהוג כך. הקריסות הללו הן הרגעים היחידים בהם
אני חש שיש מי שחומל עליי באמת. אני דואג לקרוס ברחובות
שקרובים מספיק לביתי כך שיצטרכו ללוות אותי בסיום הנפילה,
ורחוקים ממנו מרחק בטוח שימנע ממי ממכריי לדעת לגבי מנהג מגונה
זה שאימצתי לעצמי. האישה שלי וודאי יודעת על מנהגי הזעיר ובכל
פעם שאני קורס אני מחפש את עיניה המתחבאות מאחורי קיר או תמרור
עצור.

מתקשרים אליי כעת להתנצל. שיחות הבהרה ומחילה. אני משחק את
המוחל ביד קשה. קשה להוציא ממני הכרה רגשית מספקת. אני קמצן
רגשי המסוגל להחזיק את ארנקו קרוב מדי לגוף שוודאי איננו גופי
שלי. אני מקבל את שיחות ההתנצלות הללו במרירות בלתי נגמרת.
לעולם לא אתגבר על המרירות העיקשת שלי כלפי כל עניין. אני אוכל
דברי מתיקה רבים, רבים מדי, ועדיין, טעם מר חריף מאכלס את
בלוטות היעדר הטעם הנימוחות שלי. מערכת העיכול שלי היא חד
ממדית. עדיין מצלצל הטלפון. רשימת המתנצלים קצרה וקבועה. כל מי
שרוצה לשמר את הקשר החולני שלו עמי מחוייב להתנצל לפניי לפחות
פעם  אחת בחודש, בדרך כלל במוצאי יום שבת או בצהריו. אינני כלב
עזוב במובן הרגיל ועדיין, אני כלב עזוב בכל שאר המובנים, הלא
מובנים מאליהם. אינני מוכן לאהבה ומחר, אלך לרופאי השיניים
הצעירים.



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 25/5/08 22:42
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אגם ענקית

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה