פרגמנט. כי הוא חתוך. חלק של משהו. עוד לא החלטתי של מה,
בדיוק. ראו זאת כסתם עוד ניסיון שלי להיכנס לתוך הלב של האנשים
ולבדוק מה מתרחש שם, בפנים. ניסיון לכתוב משתי נקודות מבט
שונות.

הוא
היא מטילה את ראשה לאחור וצוחקת. צחוק מתגלגל. צחוק חופשי כזה
שמדביק אותך. אתה רואה את העיניים שלה נוצצות ואתה חושב לעצמך
'כמה היא יפה כשהיא צוחקת'. באותו הרגע, אתה מוכן לעשות הכל
כדי שהיא תצחק ככה תמיד.
הדבר הכי טוב בכל העניין הזה הוא שהיא צוחקת בזכותך. זאת הרגשה
נפלאה, לדעת שיש לך יכולת להצחיק אותה ככה.
אתה רוצה לחבק אותה, אבל אתה מתלבט בינה לבין עצמך אם זה הרגע
הנכון. זה עלול לעצור את הצחוק הנפלא הזה ולגרום לה להרצין.
כשהיא מרצינה הכל נעשה מסובך. העיניים שלה עצובות-עצובות
וכשהיא מנסה לחייך יוצא לה חיוך עקום כזה ואתה יודע שכואב לה
בפנים, אבל היא לא תיתן לך להתקרב אליה ולעזור לה. זה שובר
אותך.
היא לא חולקת. לא מספרת כלום על העבר. כן, היא גורמת לך לתהות.
אתה רוצה לדעת על העבר שלה. חלק מזה זה סקרנות טבעית וחלק מזה
הוא הרצון שלך פשוט לדעת על העבר שלה - כי בלי עבר אין עתיד,
נכון?

היא
אוך, הוא בחור מצחיק. הבטן שלי כואבת מרוב צחוק. הבחור המקסים
הזה הוא היחיד בעולם שיכול לגרום לי לצחוק ככה. להרגיש
חופשייה, משוחררת. הוא גורם לי להרגיש הכי טוב בעולם.
אלה הרגעים שאני נוצרת, רגעי הצחוק. אם זה היה תלוי בי, הם היו
נשארים לנצח...
אבל זה לא תלוי בי. אולי זה משהו שאני משדרת, שגורם לו להתכנס
ככה בתוך עצמו.
ואז פתאום, נהייה לי עצוב נורא, כי הוא פשוט נעלם לי.
וכל הזכרונות מכים בי שוב. כל התחושה הזאת, המחניקה, המוכרת
מדיי, של הפרידה, של הנטישה. אני לא רוצה שהוא יעזוב אותי. אני
סתם רוצה להישאר ככה, תמיד.
ואני יודעת שזה בלתי אפשרי. כי הוא ירצה יותר. כמו כולם. לא
ממני. ממישהי אחרת. טובה יותר.
מישהי אחרת, שהיא לא אני.