א. יואל / תקווה |
בשעת צהריים קרירה
הוא ניסה להבין את ליבה
כבר חודשים
שוחה בשיגיונות לבו
תמה,
האם כה נסתרות דרכיה
כצופן של זמנים עתיקים
מטר של רגשות הציפו, שוב
את לבו האומלל
אבל, כשפסק הגשם
זקף את גאוותו
וכמו חיה פצועה המתגוננת
הוא ידע שנשאר לו רק דבר אחד
תקווה.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|