אני מתעורר משנתי הטרופה. היא שוכבת לידי. נשימותיה הכבדות
פסקו. בודק דופק. כלום. צמרמורת עוטפת אותי. ידי רועדות.
הרעידות מתפשטות כמו אש בשדה קוצים לכל גופי. לכל תא ותא.
לשרירי הפנים. כמו סכר רגע לפני שהוא נשבר. אוחז בציפורניים.
נכנע, מתפרץ. לתהום של בכי.  הגוף כולו בוכה. עד שהשרירים
מותשים. אני נרדם לכמה דקות ומתעורר שוב לבכי. כך עד הבוקר.

נשאר לי יום אחד. מצד אחד אין לי חשק לצאת מהבית. מצד שני אני
רוצה לנשום את העולם פעם אחרונה. להיפרד. אני יוצא את הדלת.
במדרגות עולה מולי שכנתי, גלית. אישה צעירה ונאה. היא מחייכת
לשלום. אני משתדל לחייך חזרה. בשנים האחרונות יש רגעים בודדים
במשך היום בהם אני מרגיש חי. רגעים שהכול נשכח. התה בבוקר
במרפסת. ליטוף הפרחים בגינה. האכלת היונים בכיכר. הנכדים
מאמריקה שבאים לבקר. המרק של לאה. המבט של לאה. החיוך של לאה.
ללכת איתה יד ביד. בחודשים האחרונים הרגעים האלו אינם.

אני יורד למטה ויוצא לגינה. כורע אט אט על ברכיי, עובר על כל
הפרחים. מלטף, מריח, מדבר אליהם. נפרד. יוצא לרחוב. המהירות של
הרחוב רק מדגישה לי כמה אני איטי. החיוניות מסביבי מדגישה לי
את המוות הפנימי. אבל אני לוקח רגע להתבונן על הכול ולחייך.
לחייך לעולם. הרגל של שנים. יש בקרים שאני מצליח להחזיק את
החיוך כמה דקות. היום הוא התפוגג לאחר מספר שניות. חציתי את
הכביש. ברמזור עמד מנוף ועליו רכב ישן, בדרכו למגרש הגרוטאות.


יושב על הספסל. ההליכה כ"כ מעייפת. לוקח לי כמה דקות להתאושש.
רק פיסות מציאות מגיעות אליי למוח, אבל אני משתדל לאחוז בהם,
לנשום כל רגע, להנציח כל תחושה. אני פותח בשיח חרשים עם
הקשישים הקבועים, בשיח עיוורים עם הנוף שמולי, ובשיח חיוכים עם
היונים שמתקרבים אליי לאכול. איים של מגע בתוך ים של בדידות.
אני עוצם את עיניי, נותן לרוח ללטף את פניי.  

חוזר הביתה. לא פוחד מהמוות. הכול מרגיש לי טבעי. מתבקש. בחיים
הנפש תמיד רצתה קדימה, לשלב הבא. כשנולדתי ביקשה לגדול. עכשיו
היא מבקשת למות. העולם של היום זר לי. רוב החברים כבר אינם.
אני לא מרגיש שייך. כמו לבקר במקום עבודה או בתיכון, שנה לאחר
שסיימת. הכול אותו דבר ועם זאת כ"כ שונה.

בעיניי התשושות, מבעד לדמעות אני מביט בתמונות שחור לבן שלנו,
מתקופות יותר צבעוניות. אני כ"כ אוהב אותה. לא יכול לשאת את זה
יותר. הבטחתי לעצמי שאני לא אחיה יום אחד אחריה. הרגש כ"כ
מבולבל. העצב והתמונה של הרגע מתערבבים עם הסיפוק והתמונות
מהחיים שחלפו. אני נשכב אט אט לידה. מרגיש לי כמו עוד לילה
שהולכים לישון יחד. אני נצמד אליה ברכות. כ"כ רועד, אבל כ"כ
רגוע. עשרות שנים של מגע הופכות את המילים לפחות משמעותיות. זו
שפה שמפצה על הדיבור האיטי ועל כבדות השמיעה שמתלווים לגילי.
זו תקשורת שהופכת את השלם ליותר מסכום חלקיו. אני מתרומם מעט.

בולע.
בשניות האחרונות אני שב לחבק אותה, לעטוף. אני נעלם. העיניים
מתגלגלות. נשימה אחרונה.