"כואב, כואב לי, כואב לי כ"כ."
המשפט הזה חוזר ומהדהד בי בכל יום, בכל שעה, לא מפסיק לא נרגע.
אני לא מצליח לשכוח אותו, הוא צעק, כאב לו, הוא בכה, הוא לא
הצליח להתחמם, הפנים שלו היו מלאות בדם, ראיתי דברים כאלה כ"כ
הרבה פעמים, אבל אז קפאתי, לא הצלחתי לגרור את עצמי לעשות
משהו, לעזור לו, ידעתי איך! אבל לא הייתי מסוגל.
הקול שלו, הפנים שלו מהבהבות לי ללא הרף מול העיניים - כשאני
צוחק, כשאני בוכה, כשאני ישן, כשאני יורה - כמו אז, תמיד, וזה
צובט לי בלב, וזה כואב כ"כ.
זה קרה אז, בדיוק באמצע השמחה, לא שהצלחנו באמת לשמוח בתקופה
ההיא, אבל קצת הצלחנו להתעלם מהצער ומהפחד, למרות שידענו
שבקרוב, אם לא עכשיו אז בלילה, ואם לא בלילה אז בבוקר, זה
יקרה, פחדנו, אבל לא הראנו את הפחד, אסור לפחד.
ושוב, לעזאזל! אני לעולם לא אצליח לשכוח את כולם, איבדנו,
כאבנו, רקדנו, קפצנו, נפלנו, נפלנו חזק.
ניסיתי להשתלט על עצמי, להתנהג כמו בן אדם, ולא כמו איזה
אידיוט! אבל לא הצלחתי, דיברתי אל עצמי בשקט, במהירות, שחזרתי
את כל הנהלים, זכרתי הכל, אבל לבצע - לא.
אני אוהב אותו, אני נשמע כמו נקבה, אבל הוא החבר הכי טוב שיש
לי בעולם, יופי, אני באמת חבר מצוין. שוב? אני רץ החוצה.
מאבדים, כואבים, רוקדים, קופצים, ונופלים, שוכחים ובורחים.
והוא? שם למטה, מתחת לפרחים.