ועכשיו, החיים בנויים משניות. יש שניות כבדות וכאלו קלות,
לעיתים השניות אף מתחברות לדקות קלות, אווריריות, נימוחות בפה.
לעיתים יותר רחוקות הדקות מתחברות לשעות נעימות. לפעמים אני
נזכרת ביד שלו עוברת על גבי בחיבה. אני שומעת את הקול העמום
שלו "...איך אני אוהב את העיקול הזה בגב שלך...".
אני מסוגלת לחזור ולהריץ את המשפט הזה עוד ארבעים פעם בתוך
הראש שלי, ולחוש בתחושה הנעימה, להיות שם. ואפילו שעה קלה
עוברת שבה אני יודעת שהוא אוהב אותי.
אבל כשתשמע הדפיקה על הדלת, ומבלי לחכות לתשובה, תכנס האחות
לחדרי, אני אחזור אל המציאות ואבחין שוב בקירות הלבנים,
החשופים. היא תגיש לי את כוס המים הקבועה, עליה כתוב שמי,
וחופן כדורים בצבעים שונים.
"לאה, אני סומכת עלייך..." היא תגיד, ותצא.
ואני אבלע את הכדורים, כי אין סיבה שלא. ואולי אני אהיה מספיק
שקועה בשעת הפנטזיות שלי כדי לחזור אל החלום המתוק בהקיץ.
ואולי לא אצליח לשוב ולדמיין, אז אשים את הדיסק האהוב עליי
בתוך המערכת סטריאו הישנה שבחדרי, והיא תנגן...
"... ולמדתי שם לכל ריס וציפורן
ולכל שערה בבשר החשוף..."
ויחד עם המילים אני אמצא את הדרך בחזרה את החלום.
ואולי לא. אולי אחרי שהיא תצא מהחדר וישמע הסיבוב של המפתח
בתוך המנעול תגיע שנייה כבדה, ואני אחוש את המחנק בגרון, את
עול העולם שרובץ על כתפיי. שוב ארגיש את הגעגוע אל האנשים
שעזבתי כדי לשבת לי בחדר הלבן-עגום הזה ולבלוע גלולות
צבעוניות, שיעשו אותי יותר ויותר אדישה. ואז עוד שנייה כבדה,
ועוד שנייה מעיקה מתחברות לשעה כבדה ומחניקה עד שאני חוזרת ממש
להרגיש.
מועקה מתפזקת לי בחלל הבטן, ורצון מקנן לבכות.
אחרי שעה התרופות משפיעות, וכל מה שנשאר זה רק זיכרון מעורפל
של עצב וניסיון חסר תכלית להיזכר למה הייתי עצובה.