אתה שם את האוזניות ויוצא לרוץ, נגן המוזיקה שלך אפילו לא
דולק, ואתה שונא לרוץ, אתה פשוט רוצה להתרחק מכולם, להיות לבד,
אפילו מאנשים שאתה כ"כ מעריך ואוהב, אתה לא יכול לראות את
הפנים שלהם יותר.
אז אתה הולך, לחצי שעה, שעה, כמה שיותר, להיות עם עצמך,
להתאוורר, לא לחשוב על כלום, פשוט להיות רחוק, לדמיין לשנייה
אחת שאתה לא כלוא במקום המסריח הזה, שהחיים שלך לא מתפרקים,
שיש עוד משהו טוב שמה, משכנע את עצמך שיש לך עוד זמן ודברים
חייבים להשתפר.
ואז בדרך חזרה אני רואה אותך, ואת שואלת "היי, מה שלומך?",
ואני אומר "בסדר", מתעלם ורץ למעלה, הדבר האחרון שאני רוצה
להגיד לו שלום, הדבר שאני הכי מחכה כבר להיפטר ממנו.
אמרו לי שלא נולד הבן זונה שיעצור את הזמן, חבל שלא נולד הבן
זונה שיחזיר את הזמן אחורה, או לפחות זה שיסדר לי את החיים.