אני מכניס את היד שלי לאדמה, מרים קצת עפר ומפזר אותו לכל
מקום, איך שאני קם אני רואה אותך, מסתכלת עליי, טיפה מרוחקת,
לא באמת יודעת מה להגיד לי.
"אני ממש גאה בך, הגיע הזמן שמישהו יזיז את התחת שלו ויעשה
משהו כאן, נחמד לדעת שזה אתה..."
ואני רק הסתכלתי, אמרתי את התודה המנומס וההכרחי הזה.
לא שלא רציתי לדבר איתך, הלוואי והייתי יכול לדבר איתך, הלוואי
והייתי יכול לשבת איתך שעות לבד. אבל גם אני וגם את יודעים טוב
מאוד שזה לא אפשרי, לא שיש לך מישהו אחר, לא ככה, לא עכשיו וגם
כנראה שלא אחר כך.
את פשוט הסתכלת עליי בזמן שאני המשכתי לשחק עם האדמה, בזמן
שחשבתי בו זמנית על כל כך הרבה דברים.
איך לעזאזל אני פותר את המצב הזה?
איך נתקענו בכזה חור?
איך אני גורם לך ללכת אבל באותו זמן מראה לך כמה את חשובה לי?
כנראה שנמאס לך מההתעלמות שלי, אמרת אני אראה אותך אחר כך
והלכת.
מוזר איך שהמון דברים שאני עושה מתקשרים בך, גם כשאני הכי מנסה
להתעלם ממך בעולם, הרבה דברים פשוט ייקשרו בך, אני זוכר שאמרת
לי שאני בן אדם כזה טוב, כל כך לא אנוכי, שבאמת אכפת לו, ואני
אמרתי לך שאני הבן אדם הכי מגעיל שאני מכיר, ואת לא ידעת שהרבה
ממה שאני עושה זה בשביל להרשים אותך, וזאת הסיבה הכי אנוכית
בעולם.
אז עכשיו כולם על האוטובוס בדרך הביתה, ואני כאן, מסתכל דרך
החלון, יודע שלא משנה כמה אני אנסה, כמה אני אתאמץ או כמה חזק
אני אכה בקיר - המצב לא ישתנה לעולם.