כשלקחו לי את החתול, מה שהיה די מזמן, אני זוכר שבהתחלה לא ממש
היה אכפת לי, סך הכל חתול, למי אכפת, ואז אחרי שבוע קלטתי כמה
שהוא חסר לי, הייתי עצוב כל הזמן והייתי בוכה בגלל זה המון,
אני מניח שזה בגלל שהייתי ילד קטן, אבל גם עכשיו עצוב לי שאני
חושב עליו, אני זוכר שכדי לעודד אותי, אמא לקחה אותי לסבתא.
לסבתא היה בית ענקי, עם גינה מלאה בדברים משונים שהייתי יכול
לשחק איתם שעות, הייתי יכול לדמיין שאני כל דבר שם, כולם היו
קוראים לזה חצר הגרוטאות של סבתא ואני לא הבנתי איך אפשר לקרוא
לדבר המופלא הזה גרוטאה, אבל אני מניח שהיופי הוא בעיני
המתבונן.
אז הייתי רק אני אצל סבתא ואמא אמרה שהיא תבוא לקחת אותי יותר
מאוחר, אחרי כמה זמן סבתא הושיבה אותי על הברכיים, והראתה לי
תמונות של סבא מפעם, שהוא היה צעיר, האמת שלא ממש הכרתי אותו
כי הנאצים לקחו אותו, או משהו כזה, אף פעם לא ממש הבנתי את
הקטע הזה.
פתאום ראיתי את המספר על היד שלה, אף פעם לא חשבתי עליו יותר
מדי, ואז החלטתי לשאול אותה איך זה קרה, והיא אמרה לי שזה הכל
הנאצים עשו, לא הבנתי מה הם רצו ממנה ומסבא, למה הם הרגו אותו
ולמה לה הם עשו קעקוע על היד עם מספר, היא אמרה שמה שהם עשו זה
כבר חלק ממנה, זה מהדברים האלה שתמיד יהיו איתך, גם אם לא תרצה
הם תמיד ירדפו אחריך, היא אמרה שהיא כבר השלימה עם זה, והאמת
שזה מזכיר לה תקופה יותר טובה.
האמת שהתבגרתי המון מאז, סבתא כבר עברה לבית אבות, ולפני כמה
ימים נזכרתי ביום הזה. נזכרתי שלקחו לי את החתול. האמת, כבר לא
עצוב לי, ונזכרתי במה שסבתא אמרה לי, נזכרתי שפעם חשבתי שמי
שהרגו את היהודים היו נאצים, וחשבתי לעצמי שסוף סוף אני מבין
למה היא התכוונה שהיא אמרה שיש דברים שהם חלק ממך, שלא משנה
כמה שתרצה הם לא יעזבו אותך אף פעם, שהם מזכירים לך תקופה טובה
יותר.
אני מניח שבאמת תמיד תיהיי חלק ממני, לטובה ולרעה.