היא הסתכלה מהחלון על כל האנשים שהולכים בחופשיות ברחוב,
מחייכים. בארבע חודשים האחרונים לא פעם אמרה לעצמה עד כמה היא
רוצה לחזור וללכת בחופשיות על זוג רגליה, אבל האפשרות הזו כבר
נגזלה ממנה. היא מיששה את הכסא, אחר לחצה על כפתור המוט הקטן
שהיה עליו, משכה אותו ויצאה מהחדר. היא דפקה על הדלת "אמא!
האוכל מוכן!" היא אמרה. אבל היא לא ענתה - כל מה שהיא שמעה היה
קול הצחוק של אמה. היא שוב ככה... חשבה. מאז מות אביה היא תמיד
הייתה כך. סוגרת את עצמה בחדר, לפעמים צוחקת, לפעמים בוכה
ולפעמים סתם ממלמלת אבל בעיקר - שותקת. כבר הסבירו לה לא פעם
שהאובדן היה יותר מדי בשביל לה, ושהמוח שלה, הלב  והנשמה -
פשוט קרסו ונכנעו לעצב. היא יודעת מה אומרים על אמה של מאחורי
גבה - שהיא משוגעת, שכבר אין תקווה אבל היא לא חושבת ככה, לא
היא לא. היא יודעת איך אמא שלה מרגישה. באותו היום שבו התעוררה
בבית חולים ושמעה את אמא שלה מאחורי הווילון - זה היה המזל
שלה, להתעורר דווקא כשמודיעים על מות אביה ועל הנכות של עצמה.
"הרגליים שלה כבר לא יזוזו" כך אמר הרופא לאמה אבל האמא לא
ענתה, היא גם זכרה איך היא קראה לה והיא נכנסה בעניים פעורות
ופה פתוח לרווחה, היא נגשה אליה, נתנה לה נשיקה התיישבה על
הכסא - והביטה בתקרה. היא יודעת שאמא שלה נמצאת שם ועם היא לא
תהיה שם בשבילה, אם היא לא תעזור לה - מי כן? כשאמא שלה תתעורר
עליה להיות שמחה - עליה להראות לה שהיא בסדר, ושהיא השלימה עם
גורלה... היא כבר די התרגלה לעניין - "ללכת לכל מקום על כיסא
זה פחות מעייף ואני נעשיתי יותר עצמאית ממה שהייתי בהתחלה. אני
יודעת להכין מאכלים נהדרים וסבא וסבתא תמיד באים ועלי שומרים"
היא חזרה על המשפטים האלו שוב ושוב ליד אמה, ותמיד כשהיא הייתה
נכנסת לחדר כדי להאכיל אותה - האם הייתה בוכה. אילולא היא, איך
אמא שלה הייתה שורדת? מחשבה זה עזרה לה להשלים עם מה שקרה, זה
עזר לה להתגבר על הכאב ועל כל החרדה. היא פתחה את הדלת מסתכלת
על אמא שלה שהסתכלה על התמונה המשותפת של המשפחה: היא, אבא,
אמא והכלב באדי. ככה היא תמיד הייתה עושה בזמן שהיא הייתה לבד
בחדר שלה. היא לא יכלה להבין מה כל כך כיף להסתכל על תמונה
במשך שעות, אבל היא ידעה שלאמא שלה זה גורם שמחה, למרות שלה רק
עצב זה הביא. לא מספיק שאבא ובאדי מהתמונה כבר אינם, היא גם
קצת הרגישה שגם אמה נעלמה. "היי אמא..." אמרה. האם לא הגיבה
והמשיכה להסתכל על התמונה. "הדובון שלך הביא לך אוכל!" אמרה
והניחה את המגש על השידה. האם הרימה מיד את מבטה - בוכה
ומחייכת באותו הזמן. היא התיישבה על המיטה - פתחה את הפה ועשתה
"אההה!". כמה שמחה הייתה עכשיו שהוריה חרשו על הזמן שבו היו רק
זוג טרי, על איך האכילו אחד השני וצחקו בקול. בהתחלה אמא שלה
לא הייתה מוכנה לאכול כלום, אפילו לא טיפה - תודה לאל שהיא
נזכרה בכול הסיפורים - אחרת מי יודע איך הייתה מאכילה אותה,
והיא לא רצתה לאבד גם אותה, כמה שהיא לא רצתה. היא סיימה לתת
לה את המרק וגם את הפרוסה, נתנה לה לשתות ואז אמרה "למה שלא
תלכי לישון, אמא? זה יעשה לך טוב - תוכלי לחלום על אבא והמקום
שבו הוא נמצא. זה בטח מקום נפלא!". האם בצייתנות כמו ילדה קטנה
הניחה ראש על הכרית ונרדמה. "ממש כמו ילדה..." אמרה לעצמה ואז
הרימה את רגליה של אמה על המיטה ובמאמץ קל גם כיסתה. מאז היום
ההוא הידיים שלי בהחלט התחזקו, חשבה. היא יצאה מהחדר ובעדינות
סגרה את הדלת. היא סובבה את הגלגלים ונכנסה למטבח - לאחר מכן
שמה את הכלים המלוכלכים על הכיור המונמך. השכן ממול, האיש
הנחמד שתמיד שותה חלב מול הטלוויזיה בזמן שהוא רואה כדורגל בנה
לה אותו. הוא סיפר לה שלא פעם ראה אותה כשהיא תולה כביסה
במרפסת, אוכלת ומנקה - בדיוק כמו שהיא עשתה. כמה שהיא שמחה
כשסיפר לה שהוא יכול לבנות לה כל מיני דברים לנוחיותה - אמר
שלא פעם דיבר עם הוריה והיה עצוב נורא לשמוע על אובדנה. למרות
המחאות הרבות הסכים לבסוף למעט תמורה. קצת כסף וארוחה חמה
ונעימה כל יום שלישי אצלה בביתה. הפעמון צלצל, והיא מהרה
לענות, השולחן כבר היה מוכן - זה היה מדהים עד כמה מהר היא
התרגלה לכל הסיפור ואיך בכיסא לשלוט היא מצליחה. מציצה בחריץ
הקטן והנמוך שהוכן רק בשבילה - ראתה את השכן וביחד איתו אישה.
היא פתחה את הדלת מחייכת. "בואו תכנסו!" אמרה. בראות האישה את
הילדה המקבלת את פניה על הכסא הגדול והמוגשם פניה נפערו
לרווחה. "דן, אני יודעת שזה לא ממש ענייני אבל אני מתכוונת מה
קרה לילדה המסכנה?! אני ממש לא מבינה!" היא יכלה לשמוע את
האישה שואלת בלי שום בעיה. "תקשיבי - זאת הדר.  אני אספר לך
בהרחבה יותר מאוחר!"
"אבל!"
"תראי, זה לא מנומס לדבר על דברים כואבים כאלו בפנייה!"
"הבנתי! אבל תצטרך לספר לי אחר כך" אמרה.
הארוחה עברה די יפה. הדר גלתה ששם האישה הוא קרן או כמו שדן
אמר להדר לקרוא לה - קורני, והיא הארוסה שלו. הוא גם סיפר לה
על העבודה החדשה שלו - הפעם הוא מעצב גינה לאחד מהבתים הגדולים
שבשכונה. "קחי!" אמר ונתן לה חבילת תמונות גדולה "אילו תמונות
נוף חדשות שעיצבתי. אמרת לי שאת אהבת את הקודמת שהראיתי לך
ושאת נורא אוהבת פרחים אז חשבתי שתשמחי!"
"וואו! תודה! זה כל כך יפה!" אמרה. "חכו שנייה אני אלך לשים את
התמונות ליד השדה של אמא, בפעם האחרונה היא הגיבה ואמרה תודה,
היא נראתה כל כך מאושרת שהסתכלה על הדברים האלו... אני חושבת
שזה מזכיר לה מאוד את אבא!" אמרה ויצאה מחדר האוכל "מה קרה
לאמא שלה? למה מזכיר את אבא? מה קרה לה?!" שאלה קורני בלחש -
בודקת שהדר לא שומעת - אבל היא שמעה, השמיעה שלה השתפרה פלאים
מאז התאונה.
"לפני ארבע חודשים לה ולאבא שלה הייתה תאונה. הם חיכו ברמזור
אדום שמכונית פרצה מהפנייה במהירות, היא פגעה במכונית שלהם
והעיפה אותה מהכביש ו..."
"ו?"
"בתאונה - הרגלים שלה נתפסו מתחת למושבים - זה היה קטלני, אבל
האבא שלה, הוא היה משהו משהו - קראו לו הגיבור של העיר! הוא
היה שוטר וכבאי והציל המון אנשים! אבל את מבינה האבא מת
מהפגיעה, איש לא תיאר לו שהגיבור ימות בכזו תאונה וגם עכשיו
עדיין לא יודעים את הסיבה למהומה כי הגורם גם הוא מת
בתאונה..."
"ו?"
"עשו לו טקס אזכרה מאוד גדול ומכובד והסיפור כיכב בחדשות במשך
די הרבה זמן - גם בעיתונים..." אמר והסתכל עליה במבט שאומר
"היית יודעת עם היית חושבת על לטרוח מדי פעם לפתוח עיתון" והיא
הביטה בו במבט שאומר "אל תתגרה בגורלך" ואז חייכה. "ומה עם
האימא?" שאלה.
"טוב הספור של האימא קצת יותר מסובך..."
"מה כבר יכול להיות כל כך מסובך?!" שאלה קורני בקול טיפה יותר
גבוהה
"ששש! את רוצה שהיא תשמע!" שאל, אבל היא שמעה, היא שמעה טוב
מאוד כי היא כבר הייתה ליד הדלת, מוסתרת מאחורי הקיר ומקשיבה.
היא לא רצתה להפריע ולא לגרום להם לחשוב שאולי היא שמעה ואז
הבלגן יתחיל וכל בקשות הסליחה. אבל היא גם לא רצתה שאיש יחשוב
שהיא מסכנה. היא כבר בת ארבע עשרה - וזה כבר די ילדה גדולה!
למרות שהיא ידעה שבלי האישה שמינו להיות השומרת שלה, בהתחלה
היא ביקשה שסבא וסבתא שלה יהיו השומרים אבל הבקשה נדחתה בטענה
שהם כבר "זקנים" ושהסיכוי שהם ימותו לפני ש"הילדה" - ככה הם
כינו אותה - תהיה לגמרי בוגרת הוא יחסית גבוה אז מינו לה אישה
בשם תרצה. תרצה נחמדה, היא עובדת קשה עבורה וגם עוזרת עם אמא
שלה. בלעדיה כנראה היה מאוד קשה להדר להסתגל, בלי הקול הרך
שתומך ואומר "את מסוגלת" ו"כל הכבוד" בכל פעם שהיא מצליחה. היא
נשמה נשימה עמוקה וחזרה להקשיב לשיחה.
"האימא התמוטטה."
"התמוטטה?! מה הכוונה!"
"דעתה נטרפה עליה! האובדן של הבעל והחופש של הילדה שלה גזלו
ממנה את שפיותה! באמת אישה מסכנה!"
זה לא נכון... חשבה. לאמא יש אותי - ואמא נראת שמחה. היא לא
מסכנה... חשבה. לפתע היא הבחינה בדמעה שזלגה על הלחי ובמהירות
נגבה אותה. היא יכלה לשמוע את השקט המביך ששרר בין השניים
אפילו יותר מאת השיחה עצמה כשקול מוכר שאל "מה קרה?!". היא מיד
יצאה מהמחבוא שלה והסתכלה על שתי הדמויות שהביטו בה. "סבא!
סבתא!" היא קראה ולרגע אחד חשבה על לרוץ ולחבק אותם - אבל אז
נזכרה שהיא לא יכולה. לא שזה היה כזה משנה כי עם עשו את זה
בשבילה. "ומה שלומך היום? שאל הסבא "ומה שלומך דן?" שאלה
הסבתא. רק במקרה השניים ענו ביחד "מצויין!" הוא צחק והיא
חייכה. "ומי זו הגברת שאיתך?" שאל הסבא שתמיד נסה להיות
ג'נטלמן בכל שנייה ניתנת.
"זו קורני - ארוסתי!" אמר דן בשמחה.
"עם היא הארוסה שלך אתה תצריך ללכת לפנק אותה במקום להיות כאן
ולבזבז זמן עם הדר! את זה אנחנו נעשה!" אמרה הסבתא.
"סבתא!" קראה הדר במחאה. "מה חומד? את רוצה לומר לי שאני לא
מספיק טובה?"
"זה לא מה שהתכוונתי!"
"טוב, אז דן, קורני אתם משוחררים! לכו לעשות חיים!" אמרה הסבתא
וממש סילקה אותם מהדירה!
"עכשיו סבתא זה ממש לא היה יפה!" אמרה הדר בפנים רציניות.
"הדר את צריכה להבין שאישה מעדיפה את הגבר שלה איתה מאשר עם
איזה ילדה בת ארבע עשרה נכה והאימא החולה שלה!" אמרה הסבתא
"עכשיו יקירתי, זה כבר אכזרי!" אמר הסבא אבל הדר לא כעסה -
סבתא שלה תמיד אמרה את מה שהיה על דעתה. "אבל אתה ראית את המבט
על הפנים שלה! זה בטח הכאיב לה שההגדרה לבילוי אצלו זה לקחת
אותה לשכנה ממול!"
"אוי נו באמת!" אמר לה "תגידי את שומעת את השטויות של הסבתא
שלך? בימינו זה בדיוק מה שנחשב לבלוי רגיל, ללכת לשכנים
ולאכול!"
"אבל רוג'ר, אתה לא מבין שהנשים של היום הרבה יותר מגונדרות
ובררניות!"
"הנשים של היום? ומה איתך!" אמר לה
"לא, אני רק מתאימה את עצמי לתקופה!" ענתה האישה הזקנה.
"אוי באמת, בת'!"
הדר התחילה לצחוק. היא ידעה טוב מאוד שזאת עוד אחת משיחות
העידוד והצחוק שהם עושים לה - מישהו שלא מכיר אותם היה חושב
שהם לא מסתדרים כל כך טוב אבל הדר שאיתם כבר ארבע עשרה שנה
ידעה טוב טוב שאין זוג שמסתדר יותר טוב מהם באזור - עם לא
במדינה. לא מפתיעה במיוחד. חשבה אחרי הכול הם כן מגיעים
מבריטניה הענוגה!. סבא רוג'ר וסבתא בת' היו ההורים של אמא שלה
והם הגיעו מבריטניה. סבא שלה עלה לארץ כשהוא היה בן עשר והסבתא
בגיל שמונה - וכנראה בגלל זה הם למדו להשתלב בצורה מדהימה.
כשהם היו צעירים יותר שניהם היו שחקנים, בתמונות הם נראים כל
כך מאושרים, רוקדים ויש גם תמונות עם פרצופים מוזרים. ועכשיו -
גם אחרי שפרשו ויצאו לגמלאות ממשיכים לשחק, לחייך, לרקוד
ולעשות פרצופים מצחיקים!
"אימאלה!" אמרה כשהבחינה בסבא שלה שרכן מעליו ועשתה פרצוף
רציני ביותר.
"מה קרה?" שאל "למה את חולמת בהקיץ?" הוסיף.
"מה אסור לי לחלום?"
"לא, לא..."
"לא לא אסור לי, או אסור לי?" שאלה
"אוי את והשאלות המתוחכמות שלך! התכוונתי שמותר לך!"      
"יופי, אני שמחה... אבל בכל מקרה - לא באתם רק בשבילי נכון?"
"כן, אנחנו רוצים לדבר איתה עוד פעם... אולי הפעם היא תגיב!"
"אני בטוחה שכן! לאחרונה היא מגיבה הרבה ועם תזכירו לה דברים
מהילדות היא בטוח תגיב... אולי כדאי שתנסו גם דברים רעים ותראו
את התגובה..."
"אנחנו ננסה, חומד..." אמרה הסבתא אבל הדר ידעה שהיא לא תנסה,
הם לא רצו להזכיר לבתם דברים רעים ולא פחות לעצמם... כעבור רבע
שעה ההם יצאו מהחדר. "אז איך הלך?" שאלה הדר שהרימה את ראשה
מספר הקריאה. "לא דברנו איתה... היא ישנה כל כך בכיף שחשבנו
שחבל... "
"אני מבינה..." היא ידעה שככה זה יהיה. מאז שאמא שלה התחילה
להיות ככה הם קצת מרוחקים - והיא לא מאשימה אותם. אבא של סבתא
שלה היה חולה בנפשו ובסופו של דבר זה גרם לאמא שלה להתאבד -
משאירה מאחוריה שלושה ילדים. בכיתה ז' כשהייה את הפרויקט
שורשים היא זכרה טוב טוב את השנייה שבה החזירה לה המורה את
העבודה "חתיכת משפחה!" אמרה המורה וחייכה ולשבריר שנייה היא
יכלה לראות בענייה את המילים "איזה משפחה!" ו"איזו מסכנה!".
אבל הם השתדלו מאוד - והיא העריכה אותם מאוד בגלל זה... הם
דברו קצת והיא ספרה להם שהיא כבר די התרגלה ושהשומרת שלה -
תרצה ממש נפלאה. הם שמחו לשמוע ואז הפלאפון צלצל. זה היה מחזה
מצחיק - סבתא שלה נאבקת ומנסה לפתוח את הפלאפון - איתו מעולם
לא הסתדרה. כשהיא סוף סוף פתחה ושאלה "מה?" היא הקשיבה טיפ
טיפה ואז קמה ממקומה. "אני מצטערת ,מותק, מקרה חרום... אני
צריכה ללכת אוקי? בוא רוג'ר - קום כבר!"
"אבל מה קרה"
"אני אספר לך בדרך - אז מהר בבקשה!!!"
והשניים יצאו במהירות, והדר הקשיבה עוד טיפה. שומעת את המנוע
של המכונית רועש בעוצמה, מקשיבה לרדיו שנדלק ואז למכונית
שיוצאת מהחניה ואז לשקט הלא אופייני לעונה. עוצמת את עינייה
ומקשיבה לשריקת הרוח, מרגישה אותה על עורפה ואז נופלת עליה
השינה.
עינייה של הדר נפתחות. והיא מוצאת את עצמה על המיטה - הכיסא
המגושם מונח לידה. היא מקרבת אותו למיטה, מורדיה את רגליה
לרצפה - ואז תופסת את משענות היד ובעזרת הידיים מושכת את כל
גופה על הכיסא. זה מדהים שבן אדם מסגול להרים את כל גופו בצורה
כזו, חשבה אבל גם לזה היא כבר התרגלה. היא יצאה מהחדר ולסלון
מסתכלת על האישה שישבה שם - קוראת את הספר החום שלה בעניין.
"היי תרצה" אמרה "מתי חזרת?" שאלה. האישה שהרימה את ענייה
מהספר וחייכה, הורידה את משקפי הקריאה שלה והסתכלה על הילדה.
"בוקר טוב ליפיפייה הנרדמת!" אמרה "מצאתי אותך שוכבת כאן על
הכסא! אפילו לשמיכה לא דאגת!"
"אני מצטערת זה מין דבר שקרה ללא ידיעתי. תודה שהעברתי אותי
למיטה."
"אין בעיה - אני כבר רגילה."
אני כבר רגילה, כמה פעמים אמרה זאת לעצמה. זה לא תמיד היה
נכון, אבל ככה היא אמרה. נותנת לעצמה חיזוק נוסף להמשיך
ולהתקדם. ועכשיו הכיסא כבר היה מין עניין של השגרה. "בואי
הנה!" אמרה תרצה ועזרה להדר להתיישב על הספה - התיישבה לידה,
הסתכלה ואז חיבקה. "יהיה בסדר, את יודעת?!" אמרה ובפעם הראשונה
מזה הרבה זמן הסתכלה עליה בחזרה, חייכה ואמרה "אני יודעת"
והפעם זה לא היה שקר, לא כמו בהתחלה....