אני יושבת על הרצפה הקרה, מול מיטתה של אמא. היא מחזיקה בידי
חזק-חזק. היא כבר לא אותה אחת, היא שונה. עיניה התכולות נהיו
קרות כקרח, שיערה האדום החל לנשור ולאבד את צבעו, צפורניה
המרוחות בלק ורדרד התקלפו ונשברו. אני כבר לא מכירה אותה. אני
כבר יושבת כאן חצי שעה, מעניין איפה אבא. זהו, כבר עוד מעט בת
15. איך הזמן טס. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.