כבר שעתיים אני על הרגליים ועדיין לא מצליח להתעורר. לא מבין
למה אני עושה את זה לעצמי. כל הסטלה הזאת רק מסבכת את הדברים
הפשוטים שאני צריך לעשות. זה כאילו שאני מאמין שדרך הפריזמה של
הסטלן הדברים יותר מעניינים. אבל הם לא, הם רק יותר קשים
לביצוע. פיסית.
ותמיד זה עוד ראש אחד ואז אני אהיה ממש מסטול.

ומה שהכי מצחיק זה שאנחנו אשכרה מנסים לתפקד במצב הזה.
ומצליחים למרבה האימה. ומרימים פרויקטים, ומתמודדים עם
בירוקרטיה, ומתקשרים עם אנשים, והכל מבעד לסטלה קשה מאד. באמת.
וכשאיזו תוכנית שלנו, אחת כזאת מסובכת, יוצאת לפועל - אנחנו מה
זה גאים בעצמנו. וטופחים לעצמנו על השכם בעדנה כפולה: "בטח
שאפשר גם להיות סטלן וגם להיות רציני". אבל כשזה מתפוצץ לנו
בפרצוף - ואנחנו אף פעם לא נודה שאשכרה התפספס לנו משהו חשוב,
פשוט החליק מבעד לאצבעות שלנו, החרוכות מלכסס, זה תמיד יהיה
"בקטנה", "לא קריטי" - אז, או אז, נשלפת המנטרה האמיתית של
הסטלן: "מחר".

ואנחנו מפחיתים רק כדי להיזכר באיזה עולם אנחנו נמצאים,
מפסיקים לתקופה רק כדי להכפיל את הכמות כשנחזור. עובדים על
עצמנו בעיניים - ונהנים מכל רגע. כי אנחנו נצא יבשים מהמים.
ההם, האלה שלא, שזה דפק אותם, שרט אותם, שרף אותם, כפרה עליהם,
נו, מה לעשות, צריך לדעת את המידה הנכונה, ברור.