אורות המצוקה דולקים אצל השכן למעלה.
אין לי כרגע את הכוחות שוב לעזור לו.
הנכות הזאת שלו כבר מעיקה עלי.
אומנם אימו שיכנעה אותי ברגע של אינטימיות מביכה שאעזור לו
כשאני בבית... אבל זה כבר יותר מדי.
אז אני נאלץ להחשיך את ביתי ולחכות עד שמישהו אחר, יושיע אותו.

אני אפילו לא מדליק סיגריה מהחשש שאימו אולי תריח את העשן ושוב
אמצא את עצמי ברגע מביך איתה. מילא שתכעס שלא עליתי, אבל כל
השאר... אין לי כוח.
האמת שגם יצר הסקרנות שלי והרשע יחדיו מתחילים לתפוס מקום
בהתנהלות שלי מול אותה משפחה גוססת.
אני מת לדעת מתי כולם ירימו ידיים כבר. ואף אחד לא יגיע. גם לא
אמא שלו.
מעניין אותי איך הוא יראה אחר כך? בטח זה יהיה מחזה מחריד.
אבא שלו כבר ממזמן הרים ידיים. לא ראיתי אותו באזור כבר כמה
שנים טובות. מה שהשמועה אומרת זה שהוא מחכה שהבן שלו יתפגר כבר
ואז, ללא רגשות אשמה, יעזוב את כולם וילך לדוג, אי שם באלסקה.
ושם ימות.
אחותו הפסיקה להגיע לפני שנה בערך. היא כבר לא יכלה יותר. איזה
חבר שלי שחברה שלו מכירה חברה שלה, מספרת שהיא ניכנסה לדיכאון
ולכן במקום שהיא תגיע היא שולחת את הפיליפינית. במקרה זה גם
אותו היום שהיא לא עובדת אז היא יכולה לשמור על התינוקת במקום
המטפלת.
רק אמא שלו עדיין מגיעה. וזה כבר הבנתי שזה רק בגללי. כל
החברים שלי כבר צוחקים על זה.
לכן אני לא מגיב כרגע. שישרף כבר וניגמור עם כול זה.
הרופא שלו, איזה ייקה בן 70, הפך אותו לפרויקט האחרון שלו. הוא
בטוח שהוא יצליח. אבל השבוע הוא בקושי הגיע. משה מהקומת קרקע
סיפר לי שהוא ראה אותו ביום ראשון וכשזה הגיע רק לקומה הראשונה
התעייף והתיישב לנוח. משה הביא לו כוס מים ושאל אותו "שאני
אעזור לך לעלות?" הרופא הניף את ידו לשלילה והוסיף "שכחתי שאני
צריך להיות במקום מאד חשוב עכשיו..." קם על רגליו, רץ למטה
והחוצה מהבניין. זה קרה שוב אתמול. הוא כמעט העיף אותי לריצפה
כשרץ החוצה. חטייר.
מוזר... האורות עדיין דולקים. יכול להיות? בדרך כלל זה כבר
ניגמר...
אני גם לא שומע סירנות ברקע.
הנה המצפון מתחיל לעבוד... אולי אני אעלה למעלה, אראה מה
קורה?
פעם אחרונה.
"סימה?" אמא שלו. עם מיזוודה, יושבת על המדרגות.
"היי אסף."
היא מחייכת קלות בין הדמעות העגולות והכי כנות מזה שראיתי זמן
רב.
"מה קורה?"
"די אסף. זה חייב להיגמר. לאף אחד כבר אין כוח ואני בטוחה שגם
לו אין."
אני לא מאמין שזה קורה. אחרי כול השנים האלה.
"זה בטח כבר ניגמר." אמרה והרימה את מבטה אלי. "יש לי טיסה עוד
ארבע שעות. להולנד. הביתה. יש לך זמן לקפה אחרון?"
"כן... בטח. בואי..."
הנה מגיע האמבולנס. עברו ארבעים דקות. יכול להיות שסימה אמרה
להם לא להגיע? זאתי כבר בדרך לשדה.
אולי אני אעלה לראות? יכול להיות שזה יגרום לי לסיוטים לזמן
הקרוב, אבל הסקרנות הורגת אותי.
הנה הם עולים. יאללה נו...
"מי אתה?" חובש?
"אני השכן...אני מכיר אותו טוב."
"הבנתי..." אמר והמשיך לטפס במדרגות. לא ניראה לי שהוא ממהר.
מה גם שהוא לבד?!
"באת לבד?"
"כן. ואל תשאל יותר שאלות. אני לא אענה לך. הסיבה היחידה שאני
כאן היא מאותה סיבה שאתה כאן. סקרנות."
מה קורה פה?
"זוז הצידה." ובעט בדלת.
אני לא מריח שום דבר... איך הכול מסודר פה. מלחיץ.
"אין פה אף אחד!!!" איפה הבחור נעלם? הוא הלך? לא יכול להיות.
הייתי רואה אותו. הוא היה אומר לי משהו.
אני פה לבד...