[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







יהבי שגיב
/
אנדריי

כמעט שהתפלצה למראה עיניה: צלב קרס בצבעים אדום ושחור התנוסס
לרוחב כל קיר הכיתה שבמקלט. צלב הקרס צוייר על רקע שמש עולה
ומסביבו עיטורים פנקיסטיים בצבעים כהים שהשחור שולט בהם.
תלמידי האולפן ישבו דוממים, חלקם מחייכים, רובם מצפים במבט
שואל לתגובתה.
ורדה לא יכלה לשאת את המראה ואת הדממה רווית המתח. היא יצאה
מהחדר רווית כעס, דמעות בעיניה, טורקת את הדלת.
קודמה לתפקיד סגנית המנהל לפני שלוש שנים. עסקה, בין יתר
תפקידיה הפדגוגיים, בקליטה של כיתת האולפן האזורית.
בשנים האחרונות הצטמצמה בהרבה אוכלוסיית תלמידי האולפן, בעיקר
בשל צמצום העלייה ממדינות חבר העמים. במסגרת התייעלות ולאור
צמצום מספר העולים, אוחדו מספר אולפנים, שפעלו ברשות במסגרות
שונות ובבתי"ס  שונים.
ורדה, שגם במסגרת תפקידה הקודם כיועצת הקדישה זמן ומאמצים
לקידום ושלוב התלמידים העולים, מונתה במסגרת תפקידה הנוכחי גם
כאחראית מטעם הרשות העירונית על קליטה של התלמידים העולים,
שמספרם, כאמור, קטן לאחרונה.

המסגרת שנבחרה לאכלס, כמערך עירוני, את כלל התלמידים העולים
בגילאי 18 -14 היתה בי"ס "רביבים", שנחשב כמתאים יותר מבתי"ס
אחרים לצורך זה.
ההתפרצות לחדר המנהל היוותה המשך ישיר בזמן ובעוצמה לאופן
יציאתה מכיתת האולפן.
היא התיישבה מולו מתייפחת, ספוגת עלבון.
הדיבור כאילו ניתק מפיה.
דודיק ניסה להרגיעה. קם אליה, אחז בכתפיה ודיבר על ליבה. תוך
כדי כך ביקש מרחל המזכירה לברר מה קרה.
רחל, אמונה על התפרצויות רגשיות דומות, חזרה תוך דקות ספורות
ואתה רסיסי מידע.
כדרכה, ראתה רחל את עצמה כיד ימינו של המנהל. רגישותה ורצונה
לעזור היו משולבים, קמעה, במתכונת רכילאית בנוסח "יודעת כל".
כך הצטיירה בפני עובדים ומורים.
ורדה, שנרגעה בינתיים, החלה בתיאור האירוע כפי שצפתה בו בכיתת
האולפן טרם שנכנסה לחדר המנהל.
רחל התבקשה ע"י דודיק  לעזוב  את החדר.
יצאה מהחדר תוך משיכת כתפיים, כנפגעת, סוגרת את הדלת מאחוריה
,כמצוות המנהל, וממלמלת משהו אודות "כפיות טובה מצד בוסים
לנאמניהם"...
האירוע המצמרר גרם, כצפוי, לזעזוע בחדר המורים.
התגובה הראשונית אחרי ההלם הראשון היתה התמרמרות "איך עשו לנו
דבר כזה"?! ו... "זה הגמול שלנו על כל מה שמשקיעים בהם"...
המילה  "בהם" הודגשה , והטון בה סוננה מפי מורים איפשר לשומעים
דימוי למלה בהמה...
אנדריי, שהודה במעשה, לאחר חקירה קצרה ונמרצת, סולק מהאולפן
ומביה"ס עוד באותו יום.
במכתב ממוען לכתובתו, ובתפוצה לגורמי חינוך שונים, נקבעה
"השעייה לזמן בלתי מוגבל".
בדיקה בתיקו האישי של אנדריי, וכן אימות נתונים עם מחלקת
הרווחה העירונית, איששה מידע  קודם, רדוד במקצת, אודות מצבה
הסוציואקונומי של משפחתו, וכן פרטים בסיסיים.
בדיקות נוספות העלו תמונה עגומה, מוכרת בקרב חלק ממשפחות
העולים מחבר העמים:
האם טניה, יהודיה, מהנדסת בניין במקצועה, עלתה לארץ שנה קודם
לאירוע עם שני ילדיה: אנדריי ואחותו הצעירה ממנו. עלו
מאוקראינה אחרי שנפרדה מבן זוגה האוקראיני , האב, לא יהודי.
האב ניסה, מאוחר יותר, להגיע לארץ על תקן של "עובד זר", ונתקל
בסרוב מצד משרד הפנים.
טניה לא מצאה תעסוקה במקצועה, היות שנתקלה בבעייה עקרונית,
שמנעה את רישומה ב"פנקס המהנדסים וההנדסאים": האוניברסיטה אותה
סיימה לא היתה רשומה כמוכרת. נדרשו בדיקות נוספות.
לפרנסתה עסקה, בינתיים, כקופאית בסופרמרקט, והצליחה לכלכל את
משפחתה בצמצום נדרש.
אנדריי, שהתברך ביכולות אומנותיות, עסק בזמנו החופשי באיורים
ובבניית דגמים מקרטון.
עובדת הרווחה, ששמה לב לכשרונו זה, אגב ביקור בבית, הפנתה
אותו למתנ"ס  הקרוב לחוג צעירים שעסק בנושא.
לא החזיק מעמד זמן רב, משום שנטה לעבוד עם החומרים, שסופקו להם
,ע"פ דרכו, וללא קבלת מרות מסגרתית . המדריכה ,סמינריסטית, לא
ידעה לבחון ולאבחן את יכולתו היצירתית, ולאפשר לו התנסות שאינה
מבוקרת מלכתחילה.
אנדריי מצא את עצמו משוטט ברחובות עוד בטרם סילוקו מהאולפן.
חבורתו, נערים בני גילו ומבוגרים מהם, יוצאי חבר העמים,
התאספו מדי יום אחה"צ בקצה הגן הציבורי שממול לבניין העיריה.
הקבוצה יצרה משענת וגבוי יומיומי לחבריה, שלא היו מקובלים,
בהמעטה, בקרב ילידי הארץ תושבי השכונה.
הם אמצו לעצמם דרך לחיות את חייהם בצד ה"צברים", ולהימנע
מריבים ותגרות, בעיקר בגלל  עינם הפקוחה של הורים ועובדים
סוציאליים ששמרו צעדיהם.
באשר לאנדריי, הגיעו מדי פעם דיווחי העובדות הסוציאלית להנהלת
ביה"ס בהם דווח על שוטטות בחברת בני הקבוצה הנזכרת. כ"כ אוזכרה
שהייתו בחוף הים מפעם לפעם, לבד, בשעות הבוקר, בעת שהיה צריך
להימצא בביה"ס.
גם בביה"ס הורגשה הבדידות האולפנית המסורתית: כיתת האולפן
מוקמה במקלט  "משום שלא היה חדר פנוי"... ההסבר, המניח את
הדעת, כביכול, מבחינה מצפונית לאפליה זו בהקשר למיקום הפיזי,
תורץ בעובדת החילוף התמידי בין התלמידים בכיתת האולפן, וכן
הקיטון במספרם:
תלמידים עזבו בגלל נדידת המשפחה מהעיר, החלפת מקום מגורים, וכן
ע"ס סיום פרק לימודיהם באולפן, ושיבוץ בבי"ס אחר ברשות, או
בכתות רגילות בבית ספרם.
חלקם הגדול היה מחוזר ע"י מוסדות החינוך התיכוניים הן בגלל
קיטון דמוגרפי כולל, שפגע  גם באוכלוסיית התיכון, והן בגלל
יכולות לימודיות ומוטיבציה.
נשארו באולפן תלמידים חדשים, בעיקר יוצאי חבר העמים, וכן
תלמידים שהוכרו אצלם קשיי הסתגלות ובתוכם אנדריי.
משה , מורה לאומנות בגמלאות טייל מידי בוקר בחוף הים.
היה מוצא את עצמו, בסופו של טיולו בן השעה, בין חורבות המבצר
העתיק שלחוף הים, בסמוך למצוק הכורכר.
לעתים נחבא באחד הנקיקים, לעת רדת גשם, או ברצותו להתבודד
ולהשקיף על קו החוף.
אימץ לעצמו את שעת הבדידות הזו, מאזין לרעש הגלים המתנפצים אל
סלע החוף, ותר בעיניו אחרי מכיתות זכוכית  עתיקה, מעוגלות
כחלוקי נחל, פרי השיוף המתמיד של החול.
בשעה עשר לערך, נהג לפרוש לביתו לארוחת בוקר, ולעסוק בהמשך
היום בציור ובגילוף בעץ- מושאי אהבתו מימים ימימה.
מדי פעם נתקל מבטו , בעודו רובץ שפוף בגומחתו שבמצוק, בטיפוסים
מיוחדים שואפי רוח  ים, מתבודדים, דייגים וסתם עוברי חוף.
הסתקרן, כתמיד, ונהג לעקוב במבטו אחר מעשיהם, נוסח מורה. היו
ביניהם שנהגו להתערטל בהנחה שעין לא תשזוף מערומיהם, ואולי
כן...
היו שנהגו לזעוק לעבר הגלים, ויש משרטטים בחול. כאמן אהב לבדוק
יצירותיהם אחרי לכתם.
מעולם,כבוגר, לא אפף אותו תמהון מעורב בתיעוב, כמו באותו יום
סתווי ,אחד מיני רבים, כאשר צד מבטו צלב קרס, בנוי בחול. הבחין
בו ממקום סתרו-גומחתו הקבוע בתחתית המצוק, כמטחווי יידוי אבן
מרצועת החול הצרה הנושקת לקו המים.
אכן, רצה בזעמו לידות אבן מאבני הכורכר בבחור הצעיר, שעסק
ביצירת הסמל המנואץ.
קם, כשזעקה אצורה כמעט מתפרצת מחזו.
נעצר על עמדו, כמו משהו ריתק אותו, בוהה בנער המרוכז בעשייה.
 כמו הבזיקה בראשו הכתבה הקצרה שהופיעה בעיתון המקומי בשבוע
הקודם, ומשכה תשומת ליבו, בגלל התמונה הכלולה בה, צילום צלב
הקרס שצויר על קיר כיתה.
שקרא את הכתבה אחז בו גועל מעורב בזעם. זכר, שפלט קללה עסיסית
בלווית אמירה נוספת לאשתו, היושבת מולו, בדבר מחנכים לא
ראויים.
לא ענתה לו, אלא בניד ראש קל. הכירה אשתו מתיאוריו, שמכבר
הימים, את רגישותו לנושא, כנער שחווה את אימי הגטו והמחסור
בבודפשט.
משה ואמו ניצלו משילוח למחנות המוות, כמו מתי מספר אחרים.
עמד משה מול אנדריי, קופא על מקומו, והדיבר כמו ניתק מפיו.
הצטלבו מבטיהם.
אנדריי הזדקף, דומם, מנסה, לאחר שהות מה, לדרוס בעקבו את הדגם
הבנוי בחול.
משה התקרב לילד הדומם וניצב בין נחשי יצירתו.
מבוכתו של אנדריי, בעמדו מול משה, חש בהבל נשימתו על פניו,
מנעה את ילד הגטו, לשעבר, מלהכותו.
היתה מרוחה על פרצופו הסמוק של אנדריי מעין תערובת של פחד
ומבוכה יחד עם התרסה.
הסקרנות תפסה אצל משה את מקום הזעם. חשק שפתיו, השתלט על הרעד
בידיו, וכפה על הנער ישיבה על  אחת משלוחות הצלב, שהפך ,
בינתיים, למשטח חול תוך דשדושם בו.
שאל ולא נענה. המורה שבו הניעהו, לבסוף, לספר סיפורו ונס הצלתו
מההשמדה.
אנדריי האזין, קופא על מקומו, ורק זיע שרירי לסתו מעיד על רגשת
מה.
"היהודים שונאים אותנו" הטיח בפני המבוגר שזה מקרוב נפגש אתו.
"מי שונא? מי זה אותנו?".
שתקו שניהם.
הניח משה כף ידו על כתפיו של אנדריי כמבקש לפייסו , ובניד סנטר
עודדו לדבר.
החל הנער לתאר במשפטים מרוסקים, חושק שיניים, ובמלותיו שלו, את
החסר הקבוע בבית, הכעסים, בדידותו בבית הספר, וחוסר האונים שלו
כמתבגר בקרב משפחתו הקטנה.
הבין משה מתוך תשובות אנדריי לשאלותיו את אופי חייהם
באוקראינה, הקרע והנתק, שהיו מנת  חלקה של אמו בקרב קרובי
משפחת האב, שלא הסתירו דעותיהם האנטישמיות וסלידתם מהתחברות
"היהודיה" אליהם.
"אבל אני אוהב את אבא" סיים אנדריי, מתריס תשובתו בפני מי
שנפתח אליו, אך חש בסופו של דבר כנאשם מול חוקרו.
עלו ביחד מחלקת החוף לעבר מגרש החניה.
משה הסיע את אנדריי לביתו, ולפני שנפרדו הבטיח להיפגש שוב,
הפעם בביתו של משה.

משה בחר שלא להטיף לו בנושא היעדרותו מבית הספר. מניסיונו הרב
ידע שאין בכך תועלת. הוסיף והבטיח, שלא יפנה למוריו או למי
מאנשי החינוך ואגף הרווחה, אם לא יהיה זה לרצונו של אנדריי.
הפגישה בביתו של משה היתה ראשונה מרבות אחריה.
יחד בילו שעות רבות בסדנא הממוקמת בביתו של משה, מפתחים דגמים,
בונים ומציירים.
לקראת הסמסטר השני החל אנדריי בלימודים סדירים בבית הספר
לאומנויות שבעיר.
משה ביקש וקיבל את אישור ההנהלה ללוותו כחונך עד סוף שנת
הלימודים.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
והרי עוד פריט
טריוויה מעניין:
לרחוב סומסום
המקורי הישראלי
היו שני
ספיישלים
לפורים. אחד עם
סיפור מגילת
אסתר, ואחד עם
האוזן המן
הענקית הזאת
שרדפה אחרי
מויישה אופניק.



מכורה כפייתית
לרחוב סומסום


תרומה לבמה




בבמה מאז 4/2/09 18:52
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
יהבי שגיב

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה