יובלי אורן / פגיון |
כי לא רק אני
צריכה לבכות אל לבך,
צריכה לבכות את עצמי.
הוא עדיין אוהב אותי;
הוא זוכר את שבנינו.
עכשיו הוא כואב אותי,
כי נהרס כבר מה שבנינו.
עכשיו תורי.
כי גם לי מותר
להביט אל העמק שיצרתי.
לעמוד על ההר.
אך למרות היותי בפסגה,
אני בשפל המדרגה.
כי אני היא זאת שבוכה, זקוקה למגע.
אני היא זאת שתמה, שמחה חיים שנמוגה.
אני היא הרוצחת, אבל גם הנרצחת.
אני היא יוליה, אך גם הפגיון.
במקום להיאנח, להישען על הנחת,
מרסקת את שברי הזיכרון.
20.05.07
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|