אני מעשן את המוח המיוסר שלי.
אינני זוכר מה בא לפני מה,
אני לא זוכר את ביה"ס,
שכחתי מלבנון,
מי זוכר אותך בכלל?

מישהו מוכן לאזוק את רגלי
ואת ידי.
חיבור לאלקטרודות
טיפול תקופתי במכות חשמל.
אולי טרמפ לחייכם
ואז נשתה לחייכם,
נשתה,
ונשתה
ונשתה,
עד יגמר היין,
ושאר נוזלים משכרים.
אז אשתין על ביתכם
ובנותיכם,
לא היה לי ברירה
הוא הסתיר לי את החיים
המוסתרים
הנסתרים
והמסתורים.
כך דחק בי
הטווס שמקנן
בקופסת הטלאים,
בפרצוף החצי מזדקן
שלי.

מישהו מוכן לקשור אותי -
קולר חנק, שרשרת פלדה,
יציקת בטון ומלונה.
הניחו לי דלי מים ולוף שימורים,
הקריאו לי את התנ"ך.

אני הכלב שלכם.

הפנים במרכז
הגוף בצפון
המוח... קיבינימט.
משהו בגוף הנערי שלך
מבקש ממני להפסיק לארוז
או להרוס
לשבור בניינים
פו על, פע ול, והתפ על.
דנה לא נורמלית!
דנה משגעת!
דנה למה כמה?

לא באתי להרבה זמן
תכף אלך
חולף על פני שדות ירוקים
ששרפתי
וחדרים,
חדרי ביה"ס בלהבה משתוללים
ושורפים
את ילדותי
נעוריי,
הנה, כבר גבר
הכל נמחק, נעלם
כלא היה.

תכף אלך,
אבקר את כל
הלוליינים,
זרוקים בחתיכות
בכפר השיש.
אבקר את חווה
שאכלה מן התפוח ( המועדפת עליי)
ואת אדם שכל חייו
חי בגן עדן
ומת בגיהנום.

תכף אלך,
לא עכשיו,
עוד כמה שנים.
עוד כמה נשים
מיוגעות
מעולפות
אשר איבדו דרכם
בפירמידה
נפלו הישר לזרועותיי החלקות
(לפחות זה)

לילות של שינה בגינה,
במלונה,
במטעי האבוקדו
אצל השכנה.

(מישהו ראה את ביתי?)

זה הימנית החזקה הזאת
מכה אותי בבטן הרכה.
תחושה מוזרה -
תחושת בטן,
תחושה של ידע
וניצחון
תחושה של,
הנה,
תכף אני הולך
ועף מפה לפה
עף לקיבינימט.

מקבץ סביבי
פרטים שאהבתי
או מה שנשאר.
מעמיס בקרטונים
ועוזב את העיר,
נמאס לי לראות
אותכם
מפדלים במקום.

אני בא אלייך
יונתי
זונתי
אני בא אלייך
בפעם המי יודע כמה
(מי באמת יודע?)
אארוב לכן בקצה הבר
ליטרים של בלבולי מוח
וזוג עיניים מצוחצחות.
היא מביטה בגומי שבידי
"אם אבלע את הקונדום
הראש כבר לא יכאב
מכל זיוני המוח -
באת לזיין או לזיין במוח"

הכינו מטאטא יעה ואשפתון,
קראו לכל החברה
מהתברואה,
חמשו אותם בזוג
כפפות לטקס
ונשמית.
מישהו שם טוחב אצבע משולשת,
מקיא אותך,
פולט אותך,
את כל החלקים הרעילים שפרסת בפני.
אל תתחתכי למעני,
יונתי,
זונתי,
ת.א.




מוקדש לדנה (גן שפיגל)